23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם- המלצה חשובה

23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם

מאת הא ג 'ון צ'אנג

מאנגלית: גיא הרלינג

302 עמוד

2011
כנרת, זמורה-ביתן –מוציאים לאור

בחרתי לקרוא את הספר במיוחד בעקבות המחאה הציבורית, שפשטה לא רק בארץ. אני שמחה שבחרתי לעשות זאת, הספר פותח פתח לכל אלה שתוהים האם אפשר אחרת, האם יש דרך והאם הקפיטליזם במתכונתו הנוכחית הוא התשובה.

הספר נכתב כתגובה למשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב ואירופה, כאשר "הכלכלה העולמית מלקקת את פצעיה", המחבר טוען "שהקטסטרופה הזאת נותרה בגלל אידאולגית השוק החופשי ששלטה בעולם מאז שנות ה-80 של המאה ה20. סיפרו לנו שאם נניח את השווקים לנפשם, הם יניבו את התוצאות היעילות והצודקות ביותר. [...] על סמך העצות האלה הנהיגו רוב המדינות בשלושת העשורים האחרונים מדיניות שוק חופשי-הפרטה של חברות תעשייה ופיננסים בבעלות המדינה, ביטול הגבלים עסקיים של ענפי הפיננסים והתעשייה, ליברליזציה של השקעות וסחר בינלאומיים ..." נשמע לכם מוכר?!

הספר כתוב בצורה מאירת עיניים, לכאורה בצורה קלילה ושנונה עם מטרה רצינית ומכובדת, המנתצת מוסכמות שרובנו גדלנו עליהם, קול המחבר הוא קול של שפיות, כל פרק נפתח ב"דבר מס'..." שם הפרק ואחריו "מה שמספרים לנו" הסבר קצר ואז "מה שלא מגלים לנו" פה מרחיב המחבר ומנתץ בפטיש 10 ק"ג את התפיסה הקודמת, הוא מביא הוכחות מרתקות לדבריו, המבוססות על כלכלות העולם, מחקרים תפיסות ועוד. והכי חשוב שגם אני הבנתי. המחבר מזהה את הכשלים שהובילו את הכלכלה למשבר שבו היא נמצאת, ומציע אלטרנטיבות שפויות .
לטענת המחבר- זהו מיתוס שיש כלכלת שוק חופשי- לדוגמא הוא מביא- העסקת ילדים, (שפעם היתה דבר טבעי ביותר, סחר בסמים ועוד)

אין המחבר מציע לנטוש את הקפיטליזם . הוא אינו אנטי-קפיטליזם, להיפך,הוא טוען שהקפיטליזם הוא הרע במיעוטו אך הוא מציע קפיטליזם שאינו חזירי, שאינו פוגע בנו ובכלכלת המדינה. הוא מציע שהמדינה/ממשלה תקח חלק פעיל בניווט הכלכלה, פה יקומו רבים ויגידו שאין הם מבינים בכוחות השוק, ולכך עונה המחבר שהוא אחד הכלכלנים המוערכים בעולם, שגם הכלכלנים לא תמיד מבינים, הוא מביא לדוגמא את הכלכלה של קוריאה, של שוויץ(מדינה דלת משאבים אך הראשונה בפריון) של שוודיה (מדינה קפיטליסטית עם מדיניות רווחה מוצהרת וענפה) ועוד ומוכיח כי לא צריך להיות כלכלנים עדי להצליח.
המחבר טוען שלא תמיד טובת בעלי המניות לטווח הקצר אכן טובה עבורם ועבור המדינה, הוא אינו מסכים כי הכסף או הנהול אינם תלויי מדינה.

הוא טוען כפי שאנו חשים שהעושר של האלפיון העליון אינו מחלחל למעשה אל השכבות שמתחתיהן.
הוא אף טוען שחינוך אינו ערובה לפריון או לכלכלה פורחת, כן, אני אפילו מציגה את הטענה הזאת, למרות שאני עוסקת בחינוך ומאמינה בו. ויחד עם זאת טיעוניו אינם מופרכים. שוויץ מדינה עם אחוז נמוך! של נרשמים ולומדים במוסדות להשכלה גבוהה ובכל זאת הכלכלה שלה פורחת, והפריון הוא אחד הגבוהים בעולם. את כל דבריו הוא מגבה בעובדות.

הפרק האחרון מציע איך אפשר לתקן והציל את הכלכלה.

לסיכום, מה אתם יודעים על קפיטליזם? איך איפשר לקרוא את הספר? למי הוא מיועד? ומה לי לקרוא אותו?

א. מסתבר שאני לא ידעתי הרבה, ושמה שידעתי היה מוטעה ביסודו.
ב. המחבר מציע 7 דרכים לקרוא את הספר. לכל דרך יש מטרה, אני בחרתי לקרא הכל- כפי שדרך מספר 7 הציעה- זהו רעיון לא רע בכלל.
ג. הספר מיועד לכולם, כן גם לאלה שסיימו ללמוד כלכלה, במיוחד להם. הוא מצליח לקעקע את המושגים שרובנו גדלנו עליהם, או לפחות, כך האמנו, הם נכונים. הייתי מייעדת אותו גם לשר האוצר שלנו ולראש הממשלה ומוטב שעה אחת קודם.
ד. למה לי או לך לקרוא אותו?-כי ככה לא יעבדו עלינו בעיניים, כי ידע הוא כוח וככזה נוכל להשפיע ולהיות מודעים. כי הספר מראה לנו דברים שלא מגלים לנו, או שעם הזמן נשתכחו גם מקובעי המדיניות.
כל כך הרבה דברים סימנתי לי על מנת שאשתמש בהם בסקירתי זו, כל כך הרבה מראי מקומות, ובסוף החלטתי להשאיר לכם את המלאכה- את מלאכת הקריאה.

מומלץ ביותר.

המלצה-מין שאינו מינו - חציית מגדר בקולנוע העלילתי

מין שאינו מינו - חציית מגדר בקולנוע העלילתי

/ סנדרה מאירי

הוצאת הקיבוץ המאוחד

2011

סדרה – מגדרים

עורכים - חנה נוה, חנה הרצוג

281 עמוד

סקירה.

כשאני הולכת לקולנוע אני בד"כ לא מחפשת מסר סמוי, או לראות כיצד הבמאי בחר להביא סצנה כזאת או אחרת, אני בד"כ לא חושבת על זה. אני רוצה לראות סרט טוב, להנות. זה מה שתמיד חשבתי על יעודם של הסרטים.

ספר זה עוסק כיצד נתפסת תפיסת המגדר המיני בסרטים. הוא סוקר סרטים רבים מתקופות שונות, בוחן את המסר ואת הדרכים להעברתו אל הצופה. הוא מציג מיתוסים ולעיתים שובר אותם, כאשר המסר שבו הוא עוסק הינו מיניות האדם כאשר היא הפוכה למיניות הפיזית שלו. בחינת מאפייניהן ותפקידיהן של שש צורות חציית מגדר בקולנוע העלילתי: "התחזות מגדרית", "טומבויזם", "טרנסווסטיזם", "טרנסקסואליות", "טרנס-גוף" ו-"דראג".

החקירה נעשית בסרטים שאת חלקם ראיתי ועל חלקם האחר שמעתי, סרטים כגון חמים וטעים, פסיכו, לבוש לרצח, שתיקת הכבשים, ינטל ועוד. כאשר הדמויות מהוות את כן הציור עליו מצייר הבמאי ו/או השחקן.

הסרט ינטל תמיד שבה את ליבי, וכאן היה ניתוח מעמיק לסרט זה. הספר מציע את התזה של בויארין " מודל בחור הישיבה קרס עם הבנייתו מחדש של המגדר היהודי החדש בסוף המאה ה-19, התקופה שבה גם מתרחש סיפורה של ינטל." מאירי מציעה את ההסבר הבא: "סרטה של סטרייסנד הוא ניסיון אמיץ לשלב את המודל הזה בתרבות האמריקאית של זמננו ולהעביר באמצעותו לא רק את המסר אודות הגבר היהודי הנשי אלא- ואולי בעיקר – את המסר שסטרייסנד עצמה, כוכבת קולנוע בעלת אטריבוטים יהודיים מובהקים נאלצת להיאבק על הדחף שלה ליצור בתוך תרבות לא יהודית. החלטתה ללהק את עצמה לתפקיד הכפול של ינטל/אנשל היא תרומה משמעותית לניסיון זה".
בהמשך הפרק, בעצם בסיומו, כותבת המחברת:" "אלטמן-רביד מדגישה כי ההערצה לסטרייסנד אינה יודעת גבולות בקרב נשים, בעיקר נשים בעלת השפעה רבה בקולנוע ובאומנות, ובקרב הקהילות ההומו לסביות. לעומת זאת, גברים סטרייטים – יהודים ולא יהודים כאחד מתייחסים כלפיה בעויינות:" תגובות הומואיות וסטריטיות לעבודתה של סטרייסנד[...] הנן קוטביות לגמרי-רתיעה ופחד לעומת משיכה והערצה בקרב צופות"".

לסיכום- ספר לא פשוט, מאתגר המנתח את הסרטים בצורה מעוררת מחשבה.

תראה, ציפור- וואו איזה ספר

תראה, ציפור
סיפורים קצרים מהמגירה
קורט וונגוט
251 עמודים
הוצאת זמורה ביתן.

וואו.
כן ועוד וואו.

אני בד"כ חשדנית כאשר מוצאים לאחר מותו של מישהו אוסף, אך הספר הזה באמת מכיל סיפורים שהם כמו פנינים על החוף המבקשות שיאספו אותן האנשים הקטנים.
אכן ספר שהוא מתנה כפי שכתוב על הכריכה.

זהו ספר שהוא אסופת סיפורים קצרים חלקם נוטים לכיוון הפנטזיה וחלקם על האנשים הקטנים עם סוף שעושה סוויטצ'.

אין מילים מבוזבזות בספר. הכל כתוב במהודק וחסכוני. וזה יוצר סיפורים שגורמים לי כקוראת לשוב ולקרוא אותם. לא רק סיפורים יש בספר אלה גם איורים מאת המחבר -כמו שאני אוהבת, כאלה שמדברים אליי. קווים נקיים חסכוניים מלאי הבעה. פרצופים ודמויות. כמעט כמו בכתיבה של קוסם המילים הזה.

בהקדמה לספר מאת סידני אופיט כתוב:"סיפוריו של קורט אשר לוקטו בקובץ זה הם תזכורת לשעשוע של תקופה זו- כה קלים לקריאה, כה ישירים , עד כי טכניקת הסיפר שלהם נראית פשטנית כמעט, וכך עד
שפונה הקורא לחשוב על מה מדבר הסופר. הם ביטוי לפנס הקסם המילולי של קורט, הסודיקו המשקף בלא רחמים את הגחמות והמסתורין של ההתנהגות האנושית, אך במידה של הומור וסלחנות."
הספר נפתח במכתב שכתב קורט למילר את המכתב הוא חותם :"
שלך Kurt
אישיות מופרעת " וכאן מופיע Lרישום שחבל שאיני יכולה להעתיק

בסיפור הראשון בספר הנקרא:"סודיקו" מסופר על בעל שהמציא חבר לשיחה את סודיקו, הוא נותן לאישתו את סודיקו להתנסות.

'ואולי ניתן, חשבה אלן, כי על השולחן במטבח נחו קופסת פח קטנה, תיל מתכתי ואוזנייה, התקן שהעלה על הדעת מכשיר שמיעה, יצירה מודרנית משהו, מופלאה כמפלי הניאגרה או הספינקס. הנרי בנה אותה בחשאי בזמן הפסקות הצהריים והביא אותה הביתה אמש. ממש לפני ששכבו לישון, זכתה אלן לפרץ השראה וכינתה את הקופסה בשם — שילוב חינני של איש סוד וחיית מחמד — סוֹדיקוֹ.
"מה הוא הדבר שכל אדם רוצה באמת, כמעט יותר ממזון?" הנרי שאל בביישנות כשהראה לה את סודיקו לראשונה. הוא היה גבר גבוה ומחוספס, שהיה על פי רוב ביישן כבריית יער. אבל משהו שינה אותו, החדיר בו להט קולני. "מה זה?"
"אושר, הנרי?"
"אושר, כמובן! אבל מה המפתח לאושר?"
"דת? ביטחון, הנרי? בריאות, יקירי?"
"איזו מין כמיהה את רואה בעיניים של זרים ברחוב, בעיני כול?"
"תגיד לי אתה, הנרי. אני נכנעת," אמרה אלן בחוסר ישע.
"מישהו לדבר איתו! מישהו שבאמת מבין!" הוא נופף בסודיקו מעל ראשו. "וזה המישהו!"
עכשיו, בבוקר שאחרי, אלן נפנתה מן החלון ובזהירות החליקה את האוזנייה של סודיקו לתוך אוזנה. היא תחבה את קופסת המתכת השטוחה לתוך חולצתה והסתירה את התיל בשׂערה. קול נקישה רך מאוד והמהום, צליל גבוה כזמזום יתוש, התפשט באוזנה.
היא כיחכחה בגרונה, מודעת לעובדה שאין בכוונתה לדבר בקול, וחשבה לעצמה, "איזה יופי של הפתעה אתה, סודיקו."
"הרווחת את ההפסקה הזאת ביושר, אלן," לחש סודיקו באוזנה. הקול היה מתכתי וגבוה, בדומה לקול שמפיק ילד המצמיד אל פיו מסרק עטוף נייר. "אחרי כל מה שעברת, הגיע הזמן למשהו נחמד גם בשבילך."
"אוה," אלן חשבה, ממעיטה בערך האמירה, "לא היה כל כך קשה. למעשה היה נעים וקל.""רק לכאורה," אמר סודיקו. "אבל היו כל כך הרבה דברים שנאלצת לוותר עליהם."'
אני יכולה להמשיך ולהביא עוד ועוד מהסיפורים שבספר, אך אעשה בכך עוול בהכבירי במילים.
פשוט יותר לקרוא את קורט. הרבה יותר מרתק מאסופת המילים שלי.

חקירות ודרישות- המלצה על ספר הגות- מאמרי מופת

חקירות ודרישות

מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם

כותבים: עמנואל קאנט, לודוויג ויטגנשטיין, דייוויד יום, מקס ובר, רוברט לואיס סטיבנסון, אנדרו קרגי, מרק טוויין, ג'ק צסטרטון, תיאודור רוזולט, חנה ארנדט, הנס יונס, ארווינג קריסטול, אודו מרקוורט וויליאם ג'יימס

ערך והקדים מבואות: אסף שגיב

אקדים ואומר שבד"כ איני קוראת פילוסופיה, ובכל זאת מצאתי עניין בספר. יש לציין כי לפני כל מאמר מביא העורך דברי הסבר על הכותב, כולל קורות חיים. הדבר מאפשר לקורא שאינו מצוי (כמוני) להבין הן את הרקע והן את הדמות הדוברת.

בהקדמה לספר כותב אסף שגיב:" כל ניסיון לאתר מכנה משותף רעיוני בין הטקסטים שחיברו האישים האלה נידון בהכרח לכישלון. נכון, אפשר להצביע על קו שמרני מובהק בטיעוניהם של הנס יונס, אודו מרקוורט וחנה ארנדט, [..] ואולי, אחרי הכל, הדבר היחיד הקושר מאמרים אלה יחדיו הוא, בפשטות, האכסניה שבה פורסמו לראשונה בעברית-כתב העת תכלת. "

לגבי, מצאתי בחלק מן המאמרים דברים אקטואליים גם לימינו אנו, במיוחד בכל הקשור למחאה החברתית וגם מאמר של חנה ארנדט העוסק בחינוך.
מאמרו של מרק טווין נשמע אקטואלי מתמיד. הוא אף כתוב בשנינות ובהומור האופיינים לו.

בחרתי לפתוח באנדרו קרנגי במאמרו "עושר".

אנדרו קרנגי, היה מהגר סקוטי בארה"ב שבמו ידיו ההקים אמפריה כלכלית אדירה, ויחד עם זאת הקדיש חלק ארי מנסכיו- 350 מיליו על יוזמות פילנתרופיות. במאמר זה סוקר קרנגי את האפשרויות החברתיות ומעמיד את היתרון של חברה קפיטליסטית על פני חברה קומונוסטית ויחד עם זאת הוא טוען שעל המדינה עצמה להטיל מס עיזבון מודרג " עליו להתחיל ממיסוי אפסי על ירושות צנועות לשארים תלויים, ולטפס במהירות ככל שתופח הסכום עד הגיעו למדרגה העליונה – אוצרו של בעל המיליונים. [...] מדיניות כזאת תמריץ את העשירים לחלק את הונם עוד בחייהם, והחברה אכן צריכה לשאוף לכך, משום שהדבר מועיל לה עד מאוד. אין לחשוש שמדיניות כזאת תמצוץ את לשדה של היוזמה הפרטית ותפחית מתשוקתם של בני האדם לצבור עושר: שהרי הנדבנים, המבקשים שידברו בהם אחרי לאחר מותם , יזכו בדרך זו לא רק בתשומת לב רבה יותר, אלא גם בהזדמנות להעביר סכומי כסף אדירים לקופתה של המדינה בשמה של מטרה נאצלת." הוא ממשך וכותב: " זוהי איפא חובתו של העשיר: לשמש דוגמא לחיים צנועים, חפים מרהב, מהתפארות ומניקור עיניים; לדאוג כראוי לצןרכיהם הליגיטימיים של התלויים בו,[...] במתן צדקה יש להבטיח שהעזרה מוגשת למי שמסוגל לעזור לעצמו. נותן הקה צריך לספק מקצת מן האמצעים שבעזרתם יוכלו שוחרי השיפור העצמי להגשים את משאלת ליבם."
תיאודור רוזוולט בנאומו "האדם בזירה" אומר:
" אופיו של האדם וחוסנו נמדדים הן במימוש חובותיו לעצמו והן במימוש חובותיו למדינה. חובתו המרכזית של האדם שמורה לעצמו ולמשפחתו, וכדי למלא אותה תחילה עליו להשתכר למחייתו, ברמה החיונית לקיום חומרי. רק אחרי שיבנה בסיס כלכלי איתן ויהיה מסוגל לספק את צרכיו, יוכל לגייס את יתרת כוחו לטובת הציבור כולו. אני בזים- ובצדק- לאנשים הלוחמים בלהט למען האנושות המופשטת, אך הופכים בעצמם נטל על קרוביהם., לאלה המדברים גבוה-גבוהה [...] לכן איני מסכים שאדם שכל מעלתו היא היותו איל הון, שכל גדולתו נגזרת מעושרו הרב, הוא נכס יקר חמדינה כלשהי, ובפרט אין הוא נכס לארצי שלי."מרק טווין במאמרו "הפחותה שבחיות" כנראה שמאמר זה נכתב בעקבות אירועים אלימים שהתרחשו בכרתים (שלושה נזירים נשרפו למוות).
הוא משווה את האדם לסוגי חיות שונות, ומוצא שהחיות עדיפות ע פני בני האדם, שלא אחת הורגים ופוגעים באחרים רק בשל ההנאה שבדבר. הא מציין את הנטייה לאגור עושר באופן הבא:
" ידעתי שבני אדם רבים אשר צברו ממון רב יותר מכפי שיוכלו לבזבז אי-פעם הפגינו רעב בלתי נשלט לעוד, ולא היססו לרמות את הבורים ואת חסרי הישע וליטול מהם את מנת חלקם הדלה כדי להשביע במידה כל שהיא את תאוותם."
המאמר של ג'ק צ'טרטון " האתיקה של ממלכת הפיות" הוא מסביר מדוע אנו כמבוגרים נהנים מאגדות, כשקראתי מאמר זה התבהר לי מדוע אני אוהבת סיפורי פנטזיה
הנה קטע מדבריו:" "...בעודנו רכים מאד בשנים אין לנו צורך בסיפורי אגדה: דיי לנו בסיפורים. החיים עצמם מעניינים דיים. ילד בן שבע מתרגש כשמספרים לו שטומי פתח דלת וראה דרקון. אבל ילד בן שלוש מתרגש כאשר מספרים ל שטומי פתח דלת. [...] יש רגליים לסברה כי הפעוט הוא הברייה היחידה שאפשר לקרוא באוזניה רומן ריאליסטי מודרני מבלי להלך עליה שעמום. "
אסיים בחנה ארנדט במאמר על " המשבר בחינוך"
היא כותבת על תפקיד ההורים :" בחינוך הם נוטלים אחריות על שני הדברים כאחד, על חייו והתפתחותו של הילד ועל המשכיותו של העולם. שני ענפי האחריות הללו אינם חופפים, למעשה הם עלולים לעמוד בסתירה זה לזה. האחריות להתפתחותו של הילד חותרת במובן מסויים נגד העולם: הילד דורש הגנה וטיפול מיוחדים, כדי שלא יהרס בידי העולם. אבל גם העולם זקוק להגנה מפני החדש, המסתער עליו בשעטה בכל דור ודור."היא ממשיכה ואומרת שהילד זקוק ללהגנה מפני העולם, וכי כיום המרחב הציבורי חודר אל תוך המרחב המוגן של הילד, וכי התייחסות אל הילד וכינון עולם של ילדים מחבל למעשה בתנאים הנחוצים להתפתחות וצמיחה.

המלצה על הספר- כבלי קסם

תרגום: חגי אברבוך

2011

הוצאת אופוס

464 עמוד

את הספר המשחק של אנדר קראתי בעבר, אהבתי מאוד אך לא הצלחתי לזכור מי המחבר, ואז כשהגיע ספר זה לידי צהלתי- זה אותו המחבר!
ככה שאני משוחדת

ולעלילת הספר:
איוון הינו ילד רוסי כבן עשר, שהוריו החליטו להגר מרוסיה לארה"ב, לשם כך עובר האבר פיוטר ברית מילה ובהמשך גם איוון ששמו הוא יצחק שלמה. כתוצאה מכך האב מסולק מעבודתו ואיוון אינו יכול להשתתף יותר בתחרויות ריצה בבית ספרו. המשפחה עוברת לגור אצל הדוד מארק ואישתו, ושם יום אחד לפני הגעת האישור המיוחל, רואה איוון בקרחת יער את היפיפיה הנרדמת.

לאחר עשר שנים, איוון חוזר לרוסיה אל דודו כדי להמשיך במחקרו בעוסק השפה הפרוטו- סלאבית העתיקה. באחד הימים הוא נמשך שוב אל אותה קרחת יער ומגלה שזה לא היה חלום, הוא מצליח לשטות בדוב ו השומר על היפיפיה הנמה ואף עוקר את עינו, מנשק את היפיפיה הנמה ומבטיח לשאתה לאישה. כדי להצילה מן הקללה.

איוון וקטרינה (זהו שמה של היפיפיה הנרדמת) חוזרים דרך גשר אל עולמה של קטרינה על מנת להציל את הממלכה שהמכשפה (האלמנה) רוצה.

מכאן מתפתחת העלילה המתרחשת ברובה כאלף ומאה שנה לפני זמננו. יש בה מכשפה כל יכולה, צעיר אמריקאי הנראה חלשלוש, כומר, נזיר, יהדות, נצרות, מעשי כשפים, מלך, תככים ,דוב אלוהי ועוד שאר מרכיבים הנקראים כמו אגדת עם עתיקה. אך אגדת עם שסופה אינו סוף רוסי כי אם אמריקאי למהדרין.

ספר פנטזיה קסום ועדין, המתאר עולם שבו גם לנשים יש כוחות.

לאחר שסיימתי-אריאל קרא גם ואהב

בעקבות הספר חיפשתי שוב את הספר המשחק של אנדר, ואז גילית ברשת את הספר באנגלית- לא היססתי וצללתי לקרוא אותו באנגלית- טעמו לא נפגם :-) ממליצה לכל מי שלא קרא עדיין.

המלצה על ספר- אלכסנדר הגדול

אלכסנדר הגדול- לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה.
ביל יני
242 עמודים
מודן הוצאה לאור
בכיתה ה' למדנו היסטוריה מהספר "שיעורים בהיסטוריה" ין היתר למדנו על אלכסנדר הגדול ועל התרבות ההלנית. מאז דמותו של אלכסנדר היוותה דמות להערצה בעיניי.
מצביא גדול זה סיקרן את דימיוני ומסתבר שגם את דימיונם של ילדיי. (תוך כדי קריאתי בספר- נוכחתי לדעת שהספר היה נעלם משידתי- התברר כי בני הקטן בן ה12 קרא את בספר וכרגע גם בני הבכור)


כשאימו של אלכסנדר הרתה אותו ניבא אריסטנדרוס כי הבן שיוולד יהיה עז כארי, אימו אולימפאס טענה שאלכסנדר הינו למעשה בנו של זאוס, אב האלים שהתגלה לה כנחש.
אלכסנדר מוקדון בנו של פילפוס השני, התחנך תחת ידו של אריסטו, ועל פי הסיפורים שסופרו אז היה ילד חכם ומוכשר, הוא השתתף בהיותו נער במלחמות ולמד מאביו. ועד מהרה מונה למפקד הכוחות, וכשהוא הצליח להרגיע סוס פרא אמר לו אביו: "בני, לך לחפש לעצמך ממלכה ראויה לך. מוקדון קטנה למימדך." כאביו יצא מן המדינה הושאר אלכסנדר בן ה16 במקומו, הוא הצליח להוכיח את עצמו בדיכוי מרד של מדי, אירח שליחים רמי, וזכה בהערכתם.
אלכסנדר מוקדון למד מאביו את תורת הלחימה ואת הדיפלומטיה, בהמשך כשנתגלע ריב בין אימו לאביו צידד באימו, ואז לאחר זמן מה נרצח אביו, הרוצח נלכד ואלכסנדר הציג לראווה את גופתו.ואז עלה אלכסנדר מוקדון בגיל 20 לשילטון. האימפריה שהוא קיבל היתה מסוכסכת ונתונה בסכנות מכל עבר.
אנשי תבי ואתונה שראו במות פיליפוס הזדמנות, החלו למרוד, אלכסנדר הגיע בראש צבאו ודיכא את המרד באכזריות משראו זאת באתונה- הזדרזו ונכנעו.
אלכסנדר השליט סדר בממלכתו ואז התפנה כדי להכריע במלחמה הקרה שבין יוון לממלכה ה האחמנידית הפרסית. רוב רובו ש הספר עוסק במלחמתו של אלכסנדר בממלכה הפרסית ואח"כ בהודו ועד למותו.

אלכסנדר עשה את מה שאף אחד לא עשה לפניו. הוא הביס כוחות גדולים ועצומים ממנו, והפך עד מהרה לשליט אסיה, כשהוא כובש ומגלה רחמים כלפי העמים/שבטים שנכנעו לו, אחד הדברים שהפתיעו אותי היתה התנגדותו לאונס של הנשים של העם הכבוש. הוא העניש את החיילים שלא צייתו לו. כמו כן מקריאה בספר עולה, כי לעיתים, אלכסנדר מוקדון, היכה באוייביו בצורה שלא תמיד תאמה לנוהגו לסלוח ולהציב מנהיג מקומי כשלצידו מצביא מוקדוני. כמו כן אלכסנדר ניסה לקרב אליו את הנתינים החדשים, על ידי אימוצו של מנהגיהם ולבושם, דבר שהביא לידי התקוממות כמעט של צבאו שראו בכך פחיתות כבוד והתרחקות מן התרבות ההלניסטית. אלכסנדר האמין שאפשר היה לאחד את כל המדינות תחת לאום ותרבות אחת.

המחבר בוחר להציג קרבות רבים תוך כדי ציון של קרבות שהתרחשו ע"י צבא ארה"ב בתקופות שונות ולמצוא נקודות דימיון ביניהם. המחבר מצליח להקים לתחייה את אותה תקופה ולצייר את הקרבות שנטשו אז.הוא אף מנסה לנחש מה היה אם אלכסנדר לא היה מת, ומה היה מהלך ההיסטוריה עקב כך.

אהבתי, וגם אריאל אהב.

המלצה על ספר פנטזיה-אידיסינה

אידיסינה
הרוכב השחור
דניאלה ג'וליה טראוב, אורטל מריה טיורין.
301 עמודים
רימונים, הוצאה לאור
זהו סיפור פנטזיה, שכתבו דניאלה ואורטל בנות העשרים ושתיים, סיפור פנטזיה בעברית (דבר דיי נדיר במחוזותינו).
ועלילת הסיפור :
דניאל שגודל ע"י סבתו הגוססת, זוכה ללמוד דברים שהגברים בממלכה לא רשאים ללמוד. במחוז אואסיס הנציבה דורשת מיסים כדי לבנות מקדש לאלה, מיסים שהעם אינו יכול לעמוד בהם. העם במחוז זה עובד במכרות, שם מוצאים את מותם נערים רבים ואחרים אינם מאריכי חיים. המלכה אוספת אליה ילדים רכים לצבאה, סבתו ש דניאל משחדת את הקצין ודניאל לא נלקח לשרת את המלכה. אך בהמשך הוא עובד לסרוגין במכרות.

דניאל רוצח את הנציבה ובורח אל המדבריות. כשהוא רכוב על סוסו השחור וגלמתו השחורה מתנופפת ברוח.

בממלכת אידיסינה, הנשים הן השולטות, והעם עובד את האלות. במיוחד את האלה פאמינה. המלכה לאטינר ושתי בנותיה לאטיפר ולאטום הן בעלות כוחות המאפשרים להם לזמן נבל המאפשר להן ליטול חיים ולגונן עליהן.
ג'ינאר הנביאה, מספרת למלכה על הנבואה של הרוכב השחור. שהוא יביא לידי מפלתה וכי הוא יסתייע באחת מבנותיה.

הידיעה על רצח הנציבה מגיע למלכה אך היא מספרת לבנותיה כי הנציבה מתה.
המלכה והנביאה מנסות לטכס עצה על מנת למנוע את קיום הנבואה.
והמלכה מנסה להבטיח שאף אחת מהבנות שלה לא תסייע לרוכב השחור לפגוע בה. בעקבות זאת
לאטום הנסיכה נחטפת בטיוליה. ואחותה יוצאת יחד עם צבא קטן וחזק על מנת למצוא אותה.

מה יעלה בגרל הממלכה, הבנות והרוכב השחור, את זה תגלו בספר.

ועל  המחברות:

דניאלה ג'וליה טראוב, סטודנטית ליחסים בינלאומיים ותיאטרון ואורטל מריה טיורין, עובדת בחברת הייטק, בנות 22, מתגוררות במודיעין. שתיהן עלו לארץ בילדותן, כותבות יחד מגיל ארבע-עשרה. בתקופת לימודיהן בתיכון כתבו בעיתון המקומי והיו שותפות לייסוד מדור הנוער בעיתון. הן השתתפו בסדנאות הכתיבה של מתא"ן – מפעל תרבות ואומנות לנוער מוכשר בתחומי האמנות וזכו יחד במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר "ניצני פרוזה מודיעין" בחסות ארגון רוטרי.

זהו ספרן הראשון.

ארץ, ברית -אי המלצה על ספר

מדוע לישראלים אין מדינה דמוקרטית? מה המחיר שמשמלמים הישראלים על הגדרת המדינה שלהם על פי הדת היהודית? אלו הן רק חלק מהשאלות אותן מעלה עפרה ישועה-ליית בספר "ארץ, ברית" , ספר בעל אג'נדה פוליטית ברורה ואקטואלית, הקורא להפרדת הדת מהמדינה וסוקר את המחיר שמשלמים הישראלים על הגדרת מדינתם לפי הדת היהודית.

ארץ, ברית – מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית

מאת עפרה ישועה-ליית

ספרית מעריב

עריכה:יעל ישראל,
עיצוב עטיפה: יורם נאמן,
328 עמ',
2011

ברגשות מעורבים אני כותבת את הסקירה שלי על הספר. את הספר קיבלתי לסקירה ולא נשאלתי אם אני מעוניינת בו.
קראתי ולא אהבתי וזאת משום שלא התחברתי אל הרעיונות המרכזיים של הספר, שלא כמו המחברת, אני רואה אחרת את הקמת המדינה ואת אופייה. לי כיהודיה אין ארץ אחרת. (לא אוהבת את ההלקאה העצמית)

הלוואי שהיינו חיים בסביבה אחרת, אבל אנחנו לא. ואנחנו גם לא וילה בסביבתנו כפי שדימה אותנו ברק. אנחנו מדינה מתפתחת. וככזאת מותר גם לנו לשגות או לאמץ דיעות שאינן מקובלות על המחברת.

המחברת מציגה את העמדה שחבל שישראל אינה מדינה חילונית או שלחלופין חבל שהיא לא נבנתה בחלק אחר של העולם, כפי שהוצע בשעתו לחוזה המדינה. היא מביאה ביקורת גם על ברית המילה, ועל העדפתם של יהודי ברה"מ לשעבר להגר לארה"ב או למדינות אחרות מאשר לישראל.

אמנם כתיבתה יפה וקולחת אך עם המסר איני מסכימה.

בטוחני שרבים ימצאו עניין בספר, לצערי-אני לא מצאתי עניין בו.

על הספר- מהכריכה האחורית:

מדוע לישראלים אין מדינה דמוקרטית? מה המחיר שמשמלמים הישראלים על הגדרת המדינה שלהם על פי הדת היהודית?

אלו הן רק חלק מהשאלות אותן מעלה עפרה ישועה-ליית בספר "ארץ, ברית" , ספר בעל אג'נדה פוליטית ברורה ואקטואלית, הקורא להפרדת הדת מהמדינה וסוקר את המחיר שמשלמים הישראלים על הגדרת מדינתם לפי הדת היהודית.

הספר בנוי מפרקים ושערים המדגימים, בעזרת סיפורים אישיים משפחתיים ועתונאיים, את הקושי היומיומי בהתמודדות עם מעורבות האורתודוכסיה בחיי הפרט והמדינה. הבליל השגוי של דת, פוליטיקה וזהות בישראל אחראי לדעת המחברת גם לפערים העדתיים בתוך החברה הישראלית-יהודית, וגם לעובדה שהסכסוך היהודי-פלסטיני נחשב ל"בלתי פתיר". ביקורתה העיקרית נמתחת על מי שמגדירים עצמם כ"חילונים ישראלים", הרבים להתלונן על "חרדים" ועל "מתנחלים" אך דבקים במרכיבים הדתיים של חוקי "המדינה היהודית".

שער, סקס שקרים ואלוהים. ( הסקירה נכתבה ביוני 2011)

שער
סקס שקרים ואלוהים
בעקבות עשרת הדיברות.
המשוררים והשירים 2010
136 עמודים.
הליקון סדרה אונטולוגית לשירה.

שער בערבית פירושו שירה. ובעברית פתח כניסה רחב, ואכן חוברת זו היא פתח כניסה רחב לשירה. שירה שמקורותיה רבים ומגוונים, אל החוברת הוכנסו משוררים מכל רחבי העולם, לכל משורר שיר אחד או יותר ודברי הסבר על אותו משורר. ולעיתים מה חושב המשורר על שירה, כמו כן כאשר מובא שיר בשפה זרה, הוא הוכנס בשפתו המקורית ואחריה מובא תרגום לנוחות הקורא, בעיני הדבר מעולה (למרות שאני יכולה לקרוא רק בשפה האנגלית לצערי), את הערבית בקשתי מחברה לקרוא ואחר כך קראתי את השיר בעברית.
לשאר השפות לא היה לי מי שיקרא

אמיר אור כתב את המבוא,(וגם תירגם חלק מן השירים באנגלית) ובסוף החוברת היה פרק הנקרא : "קולות חדשים". קולם של משוררים חדשים, צעירים ומבוגרים כאחד. לעניות דעתי, כדאי יהיה לעקוב אחר כמה מקולות אלה.

אפתח בטעימה משירו של אבי אליאס:
"אלוהים ואיש שמן בג'יפ צהוב"
בדרך הנצחון ליד גן שרה,
הייתי אוחז בידה של סבתא ומספר לב
שהאיש השמן שנוסע בג'יפ צהוב ומעשן
סיגריות אסקוט, הוא אלוהים.
גם השוטר במדי הצמר הכחולים שליטף
כלבת בוקסר מנומרת, לא שכנע אותי
בסוכריות מילים, שאלוהים יושב למעלה.
עד שמישהו דפק בדלת ואמר שאמא מתה.

אני לא כל כך מכירה את שירתו של אבי אליאס אך אחרי שקראתי שיר זה – לחשתי" אלוהים".
יעל גלוברמן בשירה "שביל פרורי הלחם" (זהו עוד שיר שתפס אותי )כותבת:
כבר שנים שאת
בורחת מן הבית אל זכרון הבית
חומקת ממסדרון אל שביל.
יש לך צל למראשותיך
וצל על השולחן
לחרוט בו בצללים פחות כהים
את הסימנים שלך.
תמיד את מפזרת פרורים
מן הלחם השבור,
מתווה את מסלולי הדיו כדי
לפתוח דלת ולמצוא
ארשת אחרת על פניה של
האם החורגת מכל פרופורציה.
המילים שלך כולן
באו מן המזווה ההוא.
אם את לא מדברת עליה, את גונבת אותן.
פעם לכתוב היה מסלול הבריחה
עכשיו הוא מסלול החזרה.

איך היא שוזרת את סממני הילדות לתוך תולדות הנשמה שלה, כפרורי לחם. הוי עמי ותמי, תראו איך אתם מעניקים לנו את השביל חזרה.
מרק דלוז, משורר צרפתי כותב על השירה:
" 'שירה' היא אולי מסננת צפופת חורים, רעלה דקה נפרשת במבוכה בין המציאות לבין החושים, דרך להימלט מהמציאות הזו, 'נשמה יתרה' שהחברה סובלת בסלחנות ובמידה מסויימת של התנשאות, עדות לעולם אחר שבו המשוררים, עטופים בתכריכים טהורים שתפרו במו ידיהם הלבנות, מנופפים באורח מעורר רחמים בלפידים הכבויים של שיריהם הדמומים"
דניס נרקס, אמריקני, כתב את Ben Adan
The American commanded me
In gestures, dig a hole
[…]Perhaps in a moment He will lift me up
And hold me trembling,More scared than I
And more relieved.

השיר נכתב בתגובה לשיטת החקירה של הוצאות מדומות להורג ששימשו את הצבא האמריקני באפגניסטן ובעירק.

ורוני סומק כותב בשירו "סונטת חדר הלידה של החרב המתהפכת"
העננים הם הצמר גפן בו טובל אלוהים
את פודרת השקיעה,
על פני האדמה.

כל סיפור בראשית
מתחולל על רחבת הריקודים השמימית
וצל מטוס זרוק בפינה כנעל עקב
שמישהי חלצה על ענן חולף.

מצוואר הירח משתלשלים
מפתחות לחדרי הרעמים והברקים,
לחדר בו מציירים לעצי הדעת את עלי השלכת
ולחדר הלידה של החרב המתהפכת.

כמה מוזר שטרטור המנועים מתחת לכנף משתיק
צעקת תינוק שנולד הלילה ואת הגניחה המרעידה
את קפיצי המיטה, בחדר השינה של אדם וחווה.

כהרגלו, סומק "מצלם" לנו תמונות תמונות, כשמצלמת עטו הנובע, גם מקליטה לנו צבעים ומראות.

עלי נסוח מואסי יליד בקה אל גרבייה בשירו "האסופי" כותב:
איזהו הלחם אליו אתגעגע –
איזהו הקפה,
איזהו המגע –
ואמי,
מאז שאת האור ינקתי,
שהידה?
...

ואסיים בשיר האחרון, שירו של יצחק שחר:"מתישהו גבר"
מתישהו גבר
צריך להסתכל על אביו
ולומר: אני אוהב אותך.
הוא צריך לראות
את העיניים הכבויות,
את פצעי הגילוח,
ואת החזה הרפוי
ולומר באמונה:
אני.
הוא מוכרח לראות
את שער הגב,
את הגבות הפרועות,
ואת הציפורניים הגסות
ולומר בביטחון:
אוהב.
הוא חייב לראות
את השפתיים הסדוקות,
את המצח הקמוט
את הידיים הכבדות,
ולומר תוך כדי התכוונות:
אותי.
==
יוני 2011

ימי הכלולות של ג'ואנה-סיפורים מן הגליל

ימי הכלולות של ג'ואנה

סיפורים מן הגליל

איילת בר מאיר

206 עמודים

אגם הוצאה לאור

זהו ספר המביא את סיפורן של תשע נשים שונות שהקשר בניהן הוא החיים בשלב מסויים לפחות בגליל.

איילה בר מאיר נכנסת לעורן של אותן נשים ומצליחה להחיות אותן. הספר נקרא על שם הסיפור הרביעי ואני בוחרת להביא את הסיפור הפותח את הספר- הסיפור נקרא "תטעמי" שבעיניי הוא הסיפור הכי יפה והכי נוגע בספר.  ( האמת שחששתי שאחר כך תבוא נפילה, אחרי סיפור כזה- אבל חששותיי התבדו לשמחתי)

" תטעמי" הוא סיפורה של אישה ניצולת שואה, שבנה אסף לוקח אותה אל צימר בגליל  "לנשום  קצת 'ריחות שמניחים את הדעת'. "

המקום מעלה בה מחדש את זיכרונותיה כילדה  ברומניה, העצים , פירות היער, הבתים, הכל הכל מתקשר אצלה לעברה, זיכרונות שהזמן לא מסכים ולא מסוגל להקהות.

השימחה מפכה בה, ו"הכל עולה על גדותיו" אין לה אוויר והיא מתחילה לספר לבנה אסף על עברה,  אסף מציין שהיא נראית צעירה ושאביו היה מתאהב בה שוב. היא טוענת שהם מעולם לא אהבו.

תוך כדי מתברר שאסף והיא עשו פעם טיול שורשים לעיירת הולדתה. בגיל עשר, אביה ואימה מחליטים לברוח והיא בחושי הילדה שלה מבינה שמהו לא בסדר. לדוברת יש אחות בשם נדיה, משפחתה מוחקת כל סממן להיותם יהודים, והם הולכים להיות המשרתים של משפחת לוצ'סקו. המשפחה  הרומנית שמנסה להצילם.

אב המשפחה מת ונקבר כגוי, האם מאבדת את שפיותה בהמשך, והדוברת מתאהבת בג'וזף בנם של המשפחה שהצילה אותם.

אם המשפחה היתה התופרת ובכך היא סייעה לרומני להצילם, הדוברת לומדת לזהות את מדי הגרמנים ולימים היא תוכל לזהות חיילים גרמניים עפ"י המדים.

לאחר המלחמה היא עלתה לארץ ופגשה בבעלה. נדיה והדוברת מסתירות את קיומה של האם "כשהגענו לארץ, היא השתגעה, התמוטטה  לגמרי. נדיה היתה אומרת וחוזרת, שביום שהיא קפצה מהרכבת היא ירדה מהפסים. אה, אתה לא ידעת על זה מיינד קינד? אז הנה עכשיו אני מספרת לך. היתה לך כאן סבתא בארץ, ואני ונדיה  הסתרנו אותה."

הסיפור נקרא תטעמי- בשל מנהגו של ג'וזף לתת לה לטעום מן הפרי תוך כדי שהוא אומר "תטעמי" ודברי הילדים מהיישוב הנושאים בידיהם סלילה עם דודבנים ואומרים לה "תטעמי".

הסיפור כתוב באיפוק, בדקות כזאת שזה צובט.

בספר ישנם סיפורים מגוונים, סיפור על חוזרת בתשובה, על פלסטינאית, על נוצריה ועוד.

המגוון ויכולתה של בר- מאיר להיכנס לתוך עורן ש הדמויות הוא שעושה את הספר לספר מקסים בעיניי.

ברור שאני ממליצה .

הסדיר יבלום?

הסדיר יבלום?
אלוף (מיל') עמנואל סקל
466 עמודים
ספריית מעריב

את הספר קראתי בהפוגות, לא יכולתי לקרוא ממנו אלא במנות קטנות. מצאתי את עצמי מנענעת בראשי בתדהמה. חוזרת וקוראת שוב ושוב את אותם משפטים לוודא כי הבנתי נכונה. אוחזת בראשי, ולא מאמינה.

הספר עוסק בסוגייה של מלחמת יום הכיפורים, במיוחד בכל הקשור לגזרה בסיניי. לתפיסה שעל פיה היו אמורים גוחות הסדיר לבלום את המתקפה עד לגיוסם של חיילי המילואים ועד להתקפה של חיל האוויר.

בספר מתגלה ונראה כי כל הטעויות והמחדלים האפשריים והלא הגיוניים שיעשו -אכן נעשו באותה תקופה.
רמטכ"ל שאינו מכיר היטב את הגיזרה, מטרות מלחמה שאינן ברורות או אינן ברות השגה, מדינות "אף שעל" אי הגדרת קו נסיגה, או קו המוסכם על כולם, חוסר תיאום ופקודות סותרות, עבודת מטה אג"מית גרומה במטכ"ל, קיומם של תוכניות לא ברורות דיין למקרה הפלישה, תוכניות כגון "סלע"-תוכנית להערכות מלאה של כוחות צה"ל בפיקוד דרום ע"י אוגדות 143 ו-162, למעשה היא תוכנית לריכוז הכוחות בלבד, בנוסף לאוגדה 252 שנמצאת בהערכות בתעלה על פי "שובך יונים". אין תיכנון של מגננה, שביצועה היה מאפשר את סיום הלחימה
תפיסת הנסתדר של אלוף הפיקוד גונן :"יבואו (המצרים) -נסתדר!" תירגול לקוי של הכוחות, תירגולים שהתמצו בחבירה למעוזים.

בזבוז זמן יקר לאחר קבלת ההרתעה בערב שישי, היסוס בממשלה, רמטכ"ל שלמרות דעותיו הוא מסכים לתפיסה המנוגדת לדעתו ואינו מגייס כוחות מילואים, אי ביצוע תוכניות צבאיות ואי הבנתן של התוכניות הכתובות, כוחות טנקים בסדר גודל זעיר (54 טנקים בחטיבה 14, 34 ב275, 85 בעורף חטיבה 401, 110 טנקים בחטיבה 460 בי"ס לשיריון) מעט מאוד טנקים כנגד מאות שצלחו את התעלה, מספר שלא יכל למנוע או לפחות לעכב את כוחות האוייב, אי ריכוז הכוחות במקומות שבהם נצרכו, וביזבוזם על מעוזים שלא היתה בהם לחימה רבה, או לא היתה כלל לחימה. החלטה שניתנת לחיילים על התכוננות לנפילה בשבי כי אין מי שיחלץ ואז ברגע האחרון לחזור בהם מהחלטה זו. השקעה של 52% מתקציב הצבא בחיל האוויר, שבסוף מתברר כי הוא אינו יכול לענות על הציפיות שתלו בו, חיל אוויר שמהסס, שכנראה חשבו כי דמם של חיילו סמוק יותר, חיל אוויר שמטורטר צפונה ודרומה עד שאינו יכול לבצע את המטלות שלו, חיל אוויר שיוצא להתקיף את הגשרים כשאין בידו תצלומי אוויר של הגשרים, והוא נדרש לחפש אותם. חשש בממשלה ממה שיגידו אומות העולם, והדבר מנע התקפת מנע וגיוס כוחות מילואים. קרבות בלימה ויציאה להתקפה כשאין ידע עדכני ונכון לגבי מצב הכוחות, ריכוז כוחות או אי ריכוז כוחות, אי גיוס חיילי מילואים ועוד ועוד.

סימנתי לי כל הרבה קטעים ,כל כך הרבה מישגים שנעשו, שיחות שהעידו על חוסר הבנה של המצב, שיכולתי פשוט להעתיק את רוב רובו של הספר.

המחבר בחר לקרוא לספר "הסדיר יבלום" עם סימן שאלה כתפיסה הנוגדת את את ביטוי התפיסה שהסדיר יבלום עם סימן קריאה. תפיסה שמתברר כי היתה משוללת ולכן סימן השאלה הוא המקומם.

ספר זה הוא כתב אשמה חריף ביותר ויחד עם זאת יש בו גם מסקנות כי טוב שיקראו אותם קובעי המדיניות הן לגבי ההערכות המודיעין, התפישה כי עלינו להצטייר ככאלו שאינם מעוניינים במלחמה- למרות שידוע היה כי המלחמה תפרוץ! שעלינו להמתין עד לשעת השין. שלא כדאי להרגיז את ארה"ב ולצאת למתקפת מנע, למרות שלא היה ברור ולא הובטחה לממשלה אז שום תמורה בעבור אותה התנהגות. "ניתן לומר, ברמת סבירות גבוהה , שתקיפה כזו, לו בוצעה, היתה מעכבת את הגישור הכבד על התעלה,[...] שילוב של פגעה קשה בחיילים שמפעילים את הציוד[...] היתה מונעת מהמצרים את ביצוע הגישור הכבד למעבר טנקים.."


עמנואל סקל בוחר לסיים את ספרו בציטטה מתשובתו של משה בילינסון "עד שכוחו של עם ישראל בארצו ידון, למפרע, לתבוסה, כל התקפת אוייב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר, במנה האויב, בכל מחנות האוייבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו כי הכרח החיים אתו ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה."


==
נקודה אישית- באותה מלחמה הייתי רק ילדה קטנה תלמידה בכיתה ד'. את התחושה של סוף העולם אני זוכרת עד היום.
והנה משהו שכתבתי לפני כ 10 שנים, על אותה מלחמה:

הם באים, לפעמים הם מתכנסים יותר מפעם אחת,
כמו ילדים מבוישים, עומדים מחכים שאקרא להם.
כל אחד בתורו. הם יודעים שאני אקרא להם. כמו תמיד. אני לא יכולה שלא.

ראשון תמיד מופיע אבא של ניסים , כסוף שיער עם הטרנזיט האפורה והעיניים האפורות כמו צבע הרכב שהוא נוהג בו.

אחריו בא הבן של בוכו, נטול ראש ויד ימין. עם הצעקות של אמא שלו אמא שלו.

הקרוב של אמא הפראשוט, (צנחן) כמו שהיא הייתה אומרת.
באים בסדר מופתי.
למפגש.

אבא של ניסים, יש לו רק פנים בעצם. ( אני חייבת לתת לו שם, אבל אין לי, יש לי רק שם משפחה. לא - אז עדיף שישאר אבא של) הוא מופיע כמו בפעמים שהייתי רואה אותו נוהג ברכב הגדול אפור, כל בוקר. צוחק עם ניסים ירוק העיניים ושחור השיער, אני מביטה בו ויודעת שאבא כזה עם אוטו תמיד רציתי. אבא שיש לו זמן לקחת את ניסים ואת אח שלו,ושיש לו אוטו זה הכי חשוב. אני לא מצליחה לזכור איך קוראים לו לאח של ניסים אני זוכרת רק את הפנים ושיער יותר בהיר. רגע, הוא היה יותר קטן מניסים. הם תמיד באו עם אבא שלהם לבית הספר ועוד עם אוטו. רק לניסים בכיתה יש אוטו. ואמא כל כך יפה, את השם שלה אני עוד זוכרת, רחל. רחל קראו לה. אחר כך גיליתי שהיא היית האישה שMEME זוהרה לא רצתה שעמרם יפגוש.
אבל זה לא הסיפור עכשיו, פעם אחרת, אני מגרשת את המחשבה.
אבא של ניסים רק עכשיו מדבר, בעצם אף פעם באמת לא שמעתי אותו מדבר. אז אני מנסה תמיד להלביש לו קול. את הקול של אבא שלי.

הוא שואל אותי איך גילית עליי?
פה אני מצטמררת.
לא נעים לא יפה.
בכלל לא.
זה היה...בתורנות מטבח שלי. ביום ראשון אחד.
===
עכשיו אני לובשת את הסינר הלבן. מסדרת יחד עם אורלי זאת עם השיער העבה כמו של סוס, את השולחנות הארוכים. נערוך את השולחנות עם הכפות הכבדות בצד ימין יחד עם הסכין ובצד שמאל את המזלג. אני רציתי לשים את המזלגות בימין זה יותר נוח, אבל אביבה המורה לכלכלת בית לא מרשה. אצלנו בבית היינו רק אוכלים עם כף או מזלג, בלי סכין אני חושבת.
אני לא אוהבת את האוכל של בית ספר.
אני שונאת שאני תורנית מטבח. רק חזרנו מסבא וישר הכניסו אותי לפה. כי המורה שלנו מוריס לא חזר אז יש לנו מורה חדשה. גם אבא שלי עוד לא חזר.למורה קוראים מרים קלמן, כן ככה קוראים לה.
אני לא אוהבת אותה, איך שנכנסתי היא צעקה עליי,
-למה אחרת?
אפילו לא נתנה לענות. רק שלחה אותי לתורנות מטבח. אני בכלל לא אשמה שרק עכשיו באנו מהנסיעה. חבל שאמרתי לאמא שנחזור הביתה והבטחתי לה שאני לא אפחד. חבל.
אפילו לא ראיתי את החברות שלי את שושנה ואת עליזה. ולא את שני היעקובים. לא נורא אני מנחמת את עצמי. עוד מעט המורה לכלכלת בית תצא להביא משהו ואני אצא החוצה לשחק קצת. תמיד אני בורחת כשהיא יוצאת. אז אני אראה את החברות שלי ואולי את שני היעקובים, השמן והרזה. ואלי גם את רפי.
היא יוצאת.
אורלי ואני צוחקות.
אנחנו רצות החוצה.
קר קצת בחוץ.
יש כמה שלוליות. אני נכנסת לשלולית. כל הרגליים שלי רטובות, כיף לי, לא איכפת לי שאני רטובה. יש במטבח ובחדר האוכל תנור. אחר כך אתייבש ואמא לא תדע.
אני יוצאת מהשלולית.
מתחילה לרוץ. אורלי נשארת שמה בשלולית.
ניסים בא ופתאום דוחף אותי, אני נופלת כולי לשלולית ומתלכלכת בבוץ.
אני מתעצבנת, כי עכשיו אמא תכעס עליי שהתלכלכתי וגם המורה אביבה לכלכלת בית תדע שיצאתי.. אני מקללת אותו,אני מקללת אותו "ינעל אבא שלך!" ואחר כך אני אומרת" הלוואי שימות!" ,
אני כל כך כועסת, אפילו שאמא אמרה שאסור לקלל. אני בכל זאת מקללת עוד פעם. הוא נהייה אדום, ניסים נהייה אדום, כל כך אדום שהעיניים שלו בולטות עכשיו . והוא מתחיל לבעוט בי. אמא זה כואב!
הוא ממשיך לבעוט ואני מתקפלת. אני לא מבינה למה הוא מרביץ לי, הוא אף פעם לא הרביץ לי. אף פעם.
אני בוכה.
בסוף הוא הולך.
אני נשארת שוכבת שם על הארץ מלוכלכת ובוכה.
סילקו אותי מבית ספר ואמא שלחה אותי למיטה בלי אוכל שפעם אחרת לא אקלל.

אחר כך, בצהריים, פאני זאת עם הצלקת בפנים באה, אמרה לי שאבא של ניסים מת
מת במלחמה. בתוך טנק.
ככה ידעתי.
בלילה אני חולמת על אבא של ניסים.
כמעט כל לילה אני חולמת על אבא של ניסים.
אבא שלי עוד לא בא מהמלחמה. ואמא כל הזמן כועסת וסורגת גרביים או כובע צמר. וסורגת.
אולי גם אבא שלי מת במלחמה?
אני שאולת את אמא אם גם אבא שלנו מת.
היא נותנת לי סטירה.

ככה ידעתי שאתה מת.
אני אומרת לפנים בעלות השיער הכסוף והעיניים האפורות.

גם אני קוראת הצללית בלי הראש והיד, גם אני רוצה לדעת. יש לה את הקול של בוכו. בוכו הפרסית.
בוכו היא אמא של הצללית. בוכו הפרסית מהפינה. זאת עם הכובע המצחיק של הבד על הראש.
רק בן אחד היה לה. רק אחד. והיה לה את אבא שלו. שעבד עם אבא שלי. אותו לא לקחו למלחמה. גם לא את אבא של חנה.
אני לא מצליחה לזכור איך הוא נראה, הבן של בוכו. אפילו שאני יודעת שאותו היכרתי. כי הוא נתן לי תמיד סוכריות, אני לא מצליחה למרות שפנים אני זוכרת. אבל מאז אני רק זוכרת שאין לו ראש ואין לו יד.
זה היה כמה ימים אחרי שאבא של ניסים מת. שאתה מת. אבל זה לא תורך עכשיו.
רק כמה ימים. בשבת אולי.
בשבת אמא הדליקה את הטלוויזיה. אפילו שאף פעם היא לא. היו סרטים כל כך יפים עם דני קיי וסוס לבן. אף פעם לא היו סרטים בשבת בבוקר. רק עכשיו. וחדשות . את החדשות לא אהבתי. כי הנה מגיע סוף העולם. אמא תמיד ספרה שבסוף העולם יש מלחמה וכולם ימותו.
אני לא רציתי למות. חוץ מזה יש סרטים יפים. אני אוהבת סרטים. אז לפעמים לא היה איכפת לי שזה סוף העולם. דווקא נחמד אם יש סרטים בסוף העולם, רק חבל שאבא לא בא. אמא נתנה לנו צמר ומסמרים מספר עשר כדי שנעזור לה לסרוג. פתאום שמענו את בוכו צועקת, ואחריה את אבא שלו. כולם יצאו. כולללם.
שמעתי מישהי אומרת -מצאו את הבן של בוכו בלי ראש ויד. המצרים הרגו אותו.
כל החצר של בוכו היתה עכשיו מלאה באנשים. ובוכו צועקת וצועקת. היא אף פעם לא צעקה. אני לא מבינה מה היא צועקת. היא צועקת במילים מוזרות. ואבא שלו הולך קדימה ואחורה מנענע בראש. הולך ומנענע. עד שמת הוא המשיך ככה ללכת.
ככה ידעתי שאתה מת. בלי ראש ויד.
מהמצרים.

יום אחד אמא נסעה. חזרתי מבית הספר והיא לא הייתה.
אבא אפילו לא בא. אז שמו אותנו אצל דודה חווה.
דודה חווה אמרה שאמא נסעה לדודים כי את הפארשוט שלהם הרגו במלחמה. אני לא יודעת מה זה פרשוט ודודה חווה מספרת שזה איש עם מצנח שיורד מהאוויר.
איזה כיף לו אני חושבת.
ואני אומרת לה איזה כיף לו.
-לא,היא אומרת, -ערבים הרגו אותו כשהוא ירד מהאוויר.
עכשיו אני לא חושבת שכיף לו. אני שונאת את הערבים.
אני שונאת מלחמות.

ככה ידעתי שאתה מת.
29-11-2001

רלה מזלי- קוראת בתמרים

קוראת בתמרים
רלה מזלי.
272 עמודים
הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אתחיל בזה שאומר שזה לא קל לקרוא את הספר. אבל מאתגר.
רלה מזלי מספרת את סיפור חייה עם התובנות שהיא צברה. תובנות ועמדות שנבנו והיא למדה להישיר מבט אליהן. היא לא עושה הנחות לעצמה. אישה כמעט בת שישים שמפתחת מודעות אישי וסביבתית.

הרבה תובנות. תובנות שמתחילות כאשר היא נמצאת ברכב שלה ואישה רוצה לעבור. חילופי המבטים בינה לבין הולכת הרגל. הולכת הרגל מהססת וגם היא.

" הבעיה היא שלא תירגלו אותך בזה. לא תרגלו אותי בזה. לא תירגלת-תירגלתי את זה. תירגלו אותך בעצור. תירגלת עצור. ציות. תירגלתי מאוד ביסודיות לעשות מה שאומרים לי. איש קטן ברמזור, איש קטן בטופס, איש קטן בספר-חשבון, אומרים לך. תקשיבי תעשי. הקף בעיגול. סמן בקו. אל תשקלי דעת או דעה או מה דעתך. תתרגלי לא להחליט. לא לבד.
אף פעם לא לבד. לא להחליט לבד. לא על דעת עצמך. דעת עצמך לא מומכת. אל תסמכי עליה. תתרגלי-תתרגלי לא לסמוך על החושים שלך, לא להפעיל שיפוט. לא לבדוק אפילו לא לבדוק איך הם נראים, מה הם אומרים החושים שלי, לא לפענח אותם כדי לנסות לברר אם את סומכת עליהם. ההוראה תגיד לך הרמזור יגיד לך. המכונה תגיד לך."
היא מביאה בפרק זה אפילו את חדר הלידה כדוגמא לכך.

רלה מזלי, אישה נשואה, אם לשני בנים ובת, מעמידה מול עצמה ומול הקורא את מחשבותיה, התלבטויותיה ודיעותיה. והכי חשוב מהמקום הזה שהכל שפיט. שעכשיו היא יכולה כן להקשיב ולשאול ולתהות לגבי התחושות שלה, לגבי הקו המנחה את האנשים.
הרבה סיפורים יש בספר סיפורי חיים של רלה מזלי. לעיתים היא מביאה גם את דברי העוזרות שלה. רובן פועלות מארצות זרות. פרט לאחת שאותה לבסוף היא מפטרת.

מזלי מביאה את אחת החוויות שלה, כששני עובדים זרים, אחד עם יד פצועה ומדממת ניגשים אליה, כשהיא עם ביתה הקטנה ומבקשים למעשה שהיא תקח אות לבית החולים. מזלי נעמדת נטועה ולא מצליחה להחליט מה לעשות, מזלי- היא לוחמת פוליטית שדואגת לפלסטינים לא מצליחה במקרה הזה להביא את עצמה לעזור לשניים. אך השניים גואלים אותה מההתלבטות שבה היא מצוייה ומחליטים ללכת לכיוון אחר מבלי לחכות לסיוע לאחר שנואשו ממנה.


שמו של הספר לקוח נובע מהפרק ארכיאולוגיה ביתית, שבטי ישראל 20-12, חלקה משולשת על יד מפרץ החניה, 1990-229

בחלקת האדמה – שטח נוי שהעירייה אמורה לגנן נפערים סדקם ומתוכם נובטים עצי דקלים. היא מנסה לגלות מה הוא מקור הדקלים, למרות שראתה בעצמה את נביטתם היא שואלת אנשים מאין הם הגיעו.
התמרם מהווים עדות לחיים אחרים שהיו בעבר, חייהם של פלסטינים.

היא מסייעת לאחרים בתנאי שהם אינם מתגוררים קרוב אליה, היא אינה רוצה לחוש מחוייבות אל השכנים שלה. כשהיא נמצאת ברכבת התחתית בפריז היא מוצאת את הגזענות שלה מכה שוב.

הספר מסתיים בתמונה שבה מזלי נמצאת במחלקה לאשרות בשגרירות של ארה"ב ושם אישה בעלת מבטא רוסי כבד מבקשת/דורשת מהפקידה שתרשום לה מה המסמכים שעליה להביא לאחר שהיא היתה 4 פעמים בשגרירות. הפקידה קוראת למאבטח והאישה מוצאת משם.

למרות שדעותיי שונות מדעותיה של המחברת, קראתי בעיניין את הספר. אולי כי הוא מנסה להעמיד מולי מראה, ואולי בשל הרצון הכן לבחון את הדברים.

המלצה חמה-אפשרות שלישית לשירה

אפשרות שלישית שירה

עיונים בפואטיקה מזרחית

סדרת מושג.

קציעה עלון

175 עמודים.

הוצאת הקיבוץ המאוחד.



המשורר המזרחי הראשון שקראתי היה ארז ביטון (זהרה אלפסיה ושיר קנייה בדיזנגוף), ואחר כך קראתי את רוני סומק (קו העוני). בעצם, לא חשבתי עליהם כעל משוררים מזרחיים. במיוחד לא על רוני סומק כמייצג. נו טוב- זה רק מה שהיתרו לנו ללמוד בבי"ס.

משוררות מזרחיות כלל לא היכרתי. אפילו לא ידעתי שהן קיימות. (אך הצליחו במשרד החינוך להסתיר אותן??- באיזו פשטות הם עשו את זה-וואלה הצליח להם.). ואולי לא חשבתי שיש צורך לתייג או לבדוק האם הרקע לכתיבה נובע מין המוצא, ושבעצם יצירה איכותית, אמורה להיות כזאת, למרות השיוך העדתי, כי היצירה היא אונברסלית.

וכאן בספר הזה, ספר המביא מושגים ומהווה מעין מבוא לעולם היוצרים המזרחיים ותפיסת המימסד, כאן- חושפת קציעה עלון, בפניי ובפני הקוראים את קיומם של אלו. היא מעמידה באור את קיומם של משוררים ומשוררות מזרחיים, היא מנסה ומצליחה ,לדעתי, לשפוך אור ולהבהיר כיצד תופס המימסד את הכתיבה של יוצרים אילו. כיצדה אשלייה של כתיבה אוניברסלית עפ"י דבריו של צ'ינואה אצ'בה מהספר ביקורת קולוניאלית ( סוגיית ההתקבלות בהקשר לכתיבה אפריקאית) " מטבע הדברים, יצירתו של סופר מערבי משוייכת אוטומטית להוויה האוניבקסלית. האחרים הם אלה שצריכים להתאמץ כדי להשיג אותה. [...] הייתי רוצה שהמילה ,אוניברסלי, תעלם לגמרי בכל הנוגע לדיון בספרות אפריקאית, עד לעידן בו יפסקו להשתמש בה כמילה נרדפת לצרות האופקים הקרתנית, אך המאוד משתלמת.של ההוויה האירופאית, ועד שהאופקשלה יוכל באמת להכיל את העולם כולו." עכשיו תחליפו את המילה אפריקאי ותשימו מרוקאי או מזרחי... אומר לכם משהו?! פוסט-קולוניאליזם כביקורת ספרות.

הספר כדברי המחברת "מציע פרדיגמה נוספת לקריאת המזרחיות, לקריאתה לא רק מבעד לנושאים השגורים שלאורם היא נקראת בד"כ כגון זהות, מחאה, הגירה, בין המזרח למערב וכדומה – וזאת מבלי להמעיט בחשיבותן של קריאות אלו. רצוני להציע לראות את המזרחיות לא כדבר אלא כמיקום, מיקום בין לבין, מיקום נייד שאינו מבקש למקם ולהתנחל, אלא יותר להצביע על אופן התכוונות עכשויי,[...] הסימנים שאני מבקשת לתת בקורפוס השירה המזרחית הם הצעה לאופק התבוננות יותר מאשר קביעת מסמרות."
היא ממשיכה ואומרת שמעשה הקריאה המזרחית הוא פעולת דיבור שאחת ממטרותיו היא גם לחולל פעולה של צדק חברתי. (ראו את שירו של סומק- קו העוני ואת שיריו הפולטיים של שמואלוף)

עלון מביאה גם את שירה של ויקי שירן "שוברת קיר" שיר ארספואטי מעין מסמך דוקומנטרי המסתיים באמירה:"כשמדברים איתי על שירה/ אני מביאה תמיד את דודתי שרינה/ בתור דוגמא/ ומקללת בשקט."

לא אחת מצאתי את עצמי תוהה מהי שירה. מה מגדיר שירה, קציעה עלון טוענת שהן ברודייה והן שירן יוצאים כנגד ראיית השירה רק כהתענגות על משחקים לשוניים. ולמעשה לאחר קריאת הספר אני מוצאת שלא רק הם. שבעצם רוב הכותבים המזרחיים. האפקטיביות של השפה.

עלון מדברת על שסע, שבאמצעותו ניתן להתבונן מחדש בשירה המזרחית. על תפיסה שבין שני צידי המתרס, היא מביאה את ויזלטיר ואת מירי בן שימחון כדי להדגים זאת. להדגים את הדיאלוג השסמוי והגלוי בין השניים כפי שהוא מתבטא בכתביהם.


כבר מעל שבוע שאני מסתובבת סביב עצמי וחושבת איך אפשר לתת סקירה לספר הזה. ולכן אסיים בקטע משירו שמתי שמואלוף (למרות שאני לא תמיד מסכימה עם דעותיו ובכל זאת... הרי שמו של הספר נלקח מאחד משיריו)

…אל תספרו לי על השואה
ותנהמו במגרשי הכדורגל כמו קופים ,ברגע
ששחקנים אתיופיים נוגעים בכדור
אל תספרו לי על השואה
ותקראו לרוסיים מסריחים ולנשותיהם זונות ….
אל תספרו לי על השואה
ותמכרו נשק דורסני לכל דורש
אל תספרו לי על השואה
כי לא בשביל המדינה הזאת הם מתו.

ספר חובה.

מזמן לא פרסמנו כאן חוות דעת וסקירות

אז עכשיו נשלים. :-)
שיהיה שבוע טוב מבורך ורגוע.
בלי גראדים ושאר מריעין.

המלצה חמה- לילות ערב

לילות ערב
מבחר מאלף לילה ולילה כרך ב'.
434 עמודים
הספרייה של בבל.

את הספרייה של בבל אני אוהבת, במיוחד לאחר שקראתי את הספר המכיל אוסף סיפור מפרי עטו של איזאק באבל. ועכשיו אהבתי התחזקה.

מי לא שמע על סיפורי אלף לילה ולילה? על אותה נסיכה והצליחה בעזרת תושיית להפסיק את מנהגו של אותו מלך להוציא להורג את הנשים עימן שכב למחרת הבוקר.

הספר לילות ערב, מכיל את שאר הסיפורים שספרה שיהרזאד למלך. בנוסף בחלקו השני הוספו שני הסיפורים שתורגמו מצרפתית:- אלדין ומנורת הקסמים, ועלי בבא וארבעים השודדים.

העברית שבחרה המתרגמת לסיפור מוסיפה נופך קסום לסיפורים.
לי היתה תחושה, כשקראתי, שאני קוראת את סיפורי חז"ל. איזו עיברית. פשוט להתמוגג.
היא הצליחה להביא את האופן שבו מספרים בני דודינו סיפורים.
כשקוראחם את הסיפורים צוללים לתוך עולם מרתק של דמויות, של אווירה, של קסם, של שפע ועוני הדרים בכפיפה אחת. (למדתי אפילו מילה חדשה שבתחילה חשבתי שהיא שגויה- להדיד שינה) , הייו מספר פעמים שהמילה ישן נוקדה כ יושן וזה הפריע לי אך נראה לי שהיתה מטרה בכתיבה זו של המילה.

ישנם גם מספר שירים ( המלמדים על החיים, וגם מהווים אמצעי לתקשורת בין הדמויות בסיפור) שמובאים בסיפורים הראשונים.
אפשר ללמוד רבות על אורח החיים המוסלמי, אפילו על תפיסת הערבים את היהודים- באחד הסיפורים- היהודים הם סוחרים רמאים, שכל עיניינם הוא כסף.  סוחר יהודי אחד מרמה את אלדין ורוכש ממנו את כלי הכסף במחיר פעוט מערכם.

הנשים בסיפור אינן חסרות אונים. למרות המגבלות המוטלות עליהן, נשים רבות בסיפורים, הן היוזמות, הן המצילות והן עמוד התווך בעלילה.

אחרי שקראתי את הספר רציתי עוד. לא רציתי שהסיפורים יסתיימו, אז כשהילדים שלי שאלו אותי מה אני קוראת, קראתי להם את הסיפור על מערוף, עיניהם נצצו.
אני מאמינה שאקרא להם עוד, או אפילו שהם יקראו לבד. (אם כי השפה עלולה להוות מכשול )
כמובן שממליצה.

ברמן

ברמן
שי עמית
274 עמודים,
הוצאת שבלול.


אריק הוא נער בן 17 שנלקח (לאחר מות הוריו) תחת חסותו של אחד השכנים שלו, בחור גדול בשם איתן. איתן מוצא עבורו עבודה בבר הנקרא בשם "האורווה" באחד הקיבוצים. הוא תומך באריק ומתנה את העבודה בכך שאריק ילמד במקביל לעבודתו.
ביומו הראשון אריק כמעט פורש מהעבוד לאחר שג'יני הטילה עליו משימה לזרוק את האשפה.
איתן מדבר עם ג'יני והיא משנה את יחסה אל אריק. אריק מתחיל לעבוד בבר לא על תקן של ברמן אך לאחר תקרית בבר הוא מקודם והופך לאחד מהצוות.
בין ג'יני לאריק מתפתחים יחסים החורגים מגבולות יחסי עובד מעבידה.
אריק מוצא חן בעיניה של ג'יני. ובהמשך היא מוצאת חן בעיניו.
הנה קטע מהשיחה בניהם, לאחר אותה תקרית:

" מה גילית?"
לא חשוב. נראה לי שאתה כבר יודע שאני חושבת שאתה ילד מיוחד. נראה לי שהבר מתאים לך."
"מתאים מאיזו בחינה?" שאל.
" מתאים לך כי יש לך ראש פתוח כזה. אתה עוד תגלה כמה תלמד במקצוע הזה על אנשים, במיוחד כשהם שיכורים....אתה יודע להיות חבר  של הלקוחות. יש לך נוכחות, אנשים אוהבים אותך, אתה כוכב קטן. וחוץ מזה, אתה תוכל לשלב עם זה  גם את הלימודים שלך"

אריק עובר בהמשך לעבוד בבר בת"א ואחר כך הוא מטייל בהולנד ושם הוא נפגש במקרה עם רוי, הם נפגעים בתאונה ובעקבות עוד מספר אירועים הם מתחילים לעבוד יחד בבר  בהולנד ובהמשך בניו יורק.
הספר כתוב באופן קולח,  כמו הזיה אחת גדולה. לעיתים ישנה תחושה של חלום , של התעוררות מתוך של ניתוק. תיאורי החיים הליליים תופסים, ומדי פעם מכניס המחבר את השקפת עולמו ואת הפילוספיה האישית שלו לתוך הספר.
המון תיאורי מין ישנם בספר.
אריק מתבגר אט אט בספר הן לעיניו והן לעיני הקורא.

קורמיר- ספר פנטזיה

קורמיר
אד גרינווד וג'ף גראב
436 עמודים
אופוס.


זהו ספר פנטזיה, העוסק בממלכה קדומה בשם קורמיר, שהוקמה על שרידי ממלכה קדומה של דרקונים, בראשם עמד  תאוגלור, דרקון עתיק וזקן שהיטל את אימתו על בני מינו ועל האלפים. הדרקון שמר שהאלפים לא יפלשו ליערות שהיו בשליטת הדרקונים, ולא יצודו התחומם. האלפים לעומת זאת התחילו להתרבות ולא רצו שבדרקונים יטרפו אותם או יגבילו את תנועתם. לכן אחד האלפים, איליפר נלואאווה, הכריז מלחמה על  תאוגלור.  הוא הציע שהם יערכו קרב בניהם והיה אם האלף ינצח את הדרקון, יקבלו הדרקונים על עצמם להימנע מלפגוע באלפים, הדרקון הסכים, והשניים נלחמו. האלף ניצח.

ואז לאחר תקופת מה פלשו בני האדם אל חלקת היער שבתחום האלפים. האלפים השמידו אותם, אך אז הגיע אונדת' אל אותו איזור והחליט להתיישב באיזור זה. סוזארה אישתו לא רצתה להתגורר באותו מקום.

ברובאל את'ר, היה קוסם וידיד לאלפים. הוא תיווך בין המתיישבים החדשים לבין האלפים ואף עבר להתגורר בין המתיישבים כדי לייעץ ולשמור שהמתישבים לא יפגעו בשטחים השייכים לאלפים. את זאת הוא עשה בעצתם.

השנים חלפו וקורמיר גדלה והתפשטה, מלכים חדשים המולכו וקוסמים ומכשפים סייעו בידם לשלוט.

בשנת כפפת הברזל 1936 לסה"ע, יצאה חבורת צייד עם המלך של קורמיר לצוד. תוך כדי צייד הם נתקלו בחיה הדומה לשור, שפגעה במלך , ובשני אנשים חשובים (דוכס וברון) שהיו עימו.  ברו מת,  מרעל שפזרה החיה המפלצתית. אונדר, לא נפגע, הברון תומדור לחץ את ידי הצעיר (אונדר) על השרביט ואז  השרביט נשבר והם העוברו אל הממלכה.

בממלכה שרר תוהו ובוהו בעקבות הפגיעה במלך ומות ברו.
אונדר פונה את הנסיכה ומציע לה להיות המלכה ושהוא יסייע בידיה.

ומכאן העלילה חוזרת אחורה וקדימה בזמן.

עד אמצעיתו של הספר, העלילה היתה סוחפת ומרתקת, למרות הקפיצות בזמן, הקריאה היתה רציפה, הדברים הסתדרו, והיה מתח ורצון להבין ולדעת מה קורה, אך אחר כך הפך הדבר למייגע בעיניי.  הקפיצות בזמן לא עשו טוב לספר. והמתח נשבר. וזה חבל כי הסיפור יפה, והעלילה מרתקת ועוסקת בתככים ובמזימות שנרקמות בממלכה.

כשהשמיים התקרבו לאדמה

כשהשמיים התקרבו לאדמה
שרה אהרוני
361 עמודים.
ספריית מעריב


וידוי אישי- מעולם לא ביקרתי בישובים בעוטף עזה, וגם לא חשבתי לבקר שם. זה פשוט לא התאים לי מה עוד שפחדתי. כן, פחדתי. בעלי לעומתי טען בתוקף כי זה מקום יפיפיה, גם חברים שבקרו שם טענו את אותו הדבר. ואז החליט אריאל שרון על הפינוי. אחר כך כמעט ולא חשבתי על המפונים. עד עכשיו.

חנה ואורי חוזרים משליחות בלימה, ובשיחה עם ידידה (יהודית) הם למדים לדעת כי יש קריאה מהממשלה לבוא ולהתיישב ברצועה הקרובה לעזה, קרוב לכמיליון פלסטינים. חנה מהססת, ובסוף לאחר שהם עולים על האוטובוס הם נכבשים מיופיו ובתוליותו של המקום. הם מחלטים לבנות את ביתם שם.
חנה היא מורה במקצועה ואורי בונה חממה לגידול עגבניות שרי. הם מחליטים שהעבודה בחקלאות תהייה עבודה עברית בלבד, אך למציאות  יש החלטות אחרות והם מעסיקים את איברהים וג'מילה. איברהים הופך לאחראי על המועסקים והוא עצמו מביא פועלים ערביים ומעסיק אותם בתנאי שהם עובדים טוב.

האינתפדה פורצת, ואנשי הגוש ממשיכים בניסיון לשמר את שגרת חייהם, עד להחלטת ראש הממשלה אריאל שרון על ההתנתקות. (מכאן התחיל בשבילי הספר – שזה כמעט במחציתו) דרך ההתמודדות, רגעי השבר, ההתנתקות/גירוש והמצב שבו ערכי החיים של חנה ואורי עומדים במבחן.
נראה לי כי המחברת הצליחה להביא אליי את רגעי (שנות) השבר בחייהם של המפונים, את חוסר התוחלת, וחוסר האונים עמם נאלצו המפונים להתמודד.

חנה היא דמות המתלבטת רבות, אמנם הספר כתוב בגוף שלישי, אך זה למעשה קולה של חנה. היא מרבה להתלבט, וזה קצת מפריע בתחילת הספר, אך לאחר ההחלטה על ההתנתקות הדבר זורם וראה כי הוא מגיע ממקום אמיתי. המחברת מביאה את המחלוקות ואת כל מגוון הקולות שנשמעו באותה תקופה, כן, גם בתוך אותה משפחה, כמו במשפחה של חנה ואורי. (אחיו של אורי מייצג את הצד השני –את אנשי השמאל) אחותה של חנה מייצגת את המנהלת (סל"ע).

לסיכום, הספר כתוב בשפה קולחת, עברית חגיגית משהו, והוא הצליח להביא אליי את מצב המפונים. את חוסר התיכנון ועד כמה פינויו של אדם מחבל ארץ/מבית יכול להיות טראומטי. כמו כן אותי כבשו שתי דמויות, במיוחד אחת, (סבתא טובה) יש שתי סבתות בסיפור,  וניכר כי לכותבת יש סימפטיה לאחת מהן במיוחד, לסבתא טובה. הכותבת מצליחה לצייר דמות מקסימה של אישה בעלת השקפת חיים מרתקת, העיברית הקלוקלת שהיא שמה בפיה, עיברית פרסית, בונה דמות אמינה,לעומת אימה של חנה, שהיא ניצולת שואה ומהווה דמות השונה מהותית מהסבתא השניה.

ספר החוקים של אלי פינקל

ספר החוקים של אלי פינקל - מג קאבוט

מאנגלית: חגי ברקת

הוצאת דני ספרים

נדפס בישראל - 2009

אלי היא ילדה שאוהבת חוקים, והיא בת 11 אלי היא הילדה שהיתי רוצה להיות.

 ואגב קראתי גם את הספר השני שגם הוא יפה אבל פחות מזה.

אחד החוקים שאהבתי הוא אל תידחפו לקקן לגרון

של החברה הכי טובה שלכם!

אלי סיפרה על מיקרה שקרה לה

כשהחברה הכי טובה שלה מרי קיי ואלי הכינו לעוגת יום ההולדת של מרי קיי,

ציפוי תותים אחד החוקים של אלי היה לא לאכול משהו אדום,אלי חשבה מי שם ציפוי תות על עוגת יום ההולדת שלו בעיקר כשאחד החוקים של חברו לא לאכול משהו אדום למה ככה שם החוק כמו שאני נשארת במתח גם אתם

אלי פינקל אחד זה הספר שעד עכשיו הכי ריתק אותי

מזה שווה לכם לקרוא, הוא נתן לי השראה פעם ראשונה שהיה לי בהחלט מה לרשום בהמלצה.

ממליצה לכולם לקרא אותו!!!!

ואמא מספרת- שבעקבות הספר- נועה החליטה שהיא כותבת ספר חוקים משלה. אחד החוקים שנועה כתבה- אסור לאכול דברים ירוקים ( נועה במילא לא אוהבת מלפפונים)

המלצה-הבלש שמפניון ותעלומת העגבניות הגנובות

עמי בן גור

הבלש שמפניון ותעלומת העגבניות הגנובות

איורים: דני קרמן

סִדרת קריאת כיף

הוצאת הקיבוץ המאוחד
115 עמוד

2011 

ההמלצה היא של נועה בת 8

הבלש שמפיניון ותעלומת העגבניות

בספר יש ילדה בשם שרון היא העוזרת של הבלש שמפיניון

ספר יפה גם קצת מותח צחוק יש המון

אני אתחיל ואספר על שרון היא בגילי חכמה כמוני מצחיקה

והכי הרבה שובבה בזכותה נפתרה תעלומה

אם יש לכם בעיה אני מציעה לכם לפנות אל שרון

עכשיו אספר על הבלש שמפיניון

הוא לא מענין אותי רק המכונית מעניינת  כי רן חבר של שמפיניון

צייר עליה חיות פרא ולכן המכונית נקראה בשם חיפושית הג'ונגל

אני הייתי במתח כל יום וכל שעה.

 קראו את התעלומה וגם נסו לגלות

אם יש משהו שמשותף לכם ולספר

ממליצה!!!

המלצה- אדום - אווה טים- ספר מעולה

אדום
אווה טים
376 עמודים
עם עובד ספריה לעם.

תומס, ספדן מקצועי, מוזמן לשאת הספד לאדם שהוא אינו מכיר לודרס, שביקש אותו במיוחד,  הוא ניגש לביתו של הבן שהזמין אותו ומגלה כי אותו אדם היה אחד מהידידים שלו בנערותו, אשנברגר, ( מתברר שהוא החליף את שמו) הגילוי נעשה בעת שהוא מגלה קופסה ובה תצלומים רבים. אשנברגר הוא אחד הסטודנטים שהשתתפו יחד עימו במרד של 1968. הוא מגלה כי הנפטר השאיר לו לבנת חומר נפץ על מנת לנפץ ולמחות את עמוד הניצחון. אשנברגר ידע גם איטלקית. פלאשים של העבר שבים אל הדובר, בעת שהוא מנסה לכתוב את ההספד.

הספר הינו ברובו מונולוג אותו נושא תומס, ומיעוטו שיחות עם האנשים הסובבים אותו,  ואנו מתוודעים אליו הן על ידי הסיפורים אותם הוא מספר לאיריס, המאהבת שלו, שהיא בחורה הצעירה ממנו בכשני עשורים. את איריס הוא הכיר בעת שנשא הספד. הוא נמנע מלקחת אותה איתו להספדים שהוא נושא.
 

תומאס מספר את הקורות אותו הן בעבר והן בהווה וכל זה בפרק זמן של מספר ימים בהם הוא מחפש ומכין את ההספד שהוא ישא. ההיסטוריה האישית שלו וההיסטוריה של הנפטר נשזרו זה בזה בעבר עד לפירוד, כאשר שלושת הסטודנטים בחרו כל אחד להעלם ולנטוש את הדרך שבה הלכו. יש גם בגידה, אחד מהם בגד.

הזכרונות מציפים את הדובר בעת שהוא מחטט בדברים שהשאיר הנפטר, בספרים, במכתבים, תצלומים ועוד.

דמותו של תומס מעוררת בי לעיתים תחושת חוסר נוחות, הוא כל כך שונה מאותו סטודנט ומאותה הדרך בה צעד יחד עם חבריו, כיום הוא כל כך מתבוסס במנעמי החיים, בבורגנות שבשעתו אשנברגר אמר:" אנחנו חייבים לפוצץ את הבונקר של הבורגנות".

חומר הנפץ הוא כמו קטליזטור, כמו סמל להמון דברים. והוא ניתן בידיו של תומאס. ההספד הוא גם ההספד על חייו ודרכו של הספדן.

אי אפשר לקרוא את הספר הזה ולא לעצור ולהרהר,  לעצור ולחשוב ולשאול.
כן, לשאול.

הספר מסתיים בקטע הבא:
"קני תותח מוזהבים, הם עפים סביבו. והמלאך בתנוחה אופקית מתהפך לאיטו[...]הוא כבר לא חונק אותו, הוא כבר לא יכול לחנוק אותו, הוא כבר לא יכול לחנוק אותו, הכל מתמוטט, איזה רעש, שריקה, קריעה, ציפצוף, משק כנפיים, אני עף, סוף-סוף, התרה, תמיד אותה צעידה קדימה, גאולה, סוף-סוף, הווה, התרסקות, הווה תמידי, עננה, אפור עדין ומעליו האור.
אור."

ממליצה, בטח שממליצה.

יומנו של חנון-המלצה של אריאל

יומנו של חנון- עובדות החיים

ג'ף קיני

217 עמודים

הוצאת כינרת  זמורה ביתן

ממליץ אריאל מלול, בן 11.5

הספר מתחיל שהוא מתאר שגרג הפלי רב עם חברו ראולי בחופש הגדול,עכשיו גרג מחפש חבר חדש

לתחילת הלימודים.

יש לו שתי אופציות: כריסטופר בראונפילד או טייסון סנדרס.

כריסטופר הוא מגנט יתושים מעולה אבל לדעת גרג הוא חבר לקיץ יותר מאשר ללימודים.

וטייסון הוא אוהב את אותם משחקי וידיאו שגרג אוהב אבל בשירותים הוא מוריד את המיכנסיים עד למטה וגרג לא בטוח שהוא יתרגל לזה.

בנתיים גרג ניסה למשוך את תשומת לבו של ראולי בדרכים שונות אבל ראולי שיחק עם משהו שקוראים לו בריאן.

לאחר "קצת" בירורים גרג גילה שאותו בחור (בריאן) הוא עובד בחברה שנקראת "אחלה בריאן".

גרג אפילו לא בוטח שקוראים לא בריאן לאחר שראה שאותו בחור הוחלף.

באחד הימים גרג שמע שראולי מזמין משהו למופע רוק.בהתחלה גרג קינא כי הוא אף פעם לא היה במופע רוק אמיתי,אומנם הוא היה בהופעות של הלהקה של אחיו אבל לא היו הרבה קהל.

לאחר שגרג גילה מי המופיע הוא כבר לא קינא כי התברר שזה היה הזמר האהוב על ראולי :ג'ושי.

הספר היה מצחיק מאוד אני לא בטוח שאפשר לקרוא אותו בלי לחייך אפילו פעם אחת.

צעדים כפולים

צעדים כפולים
מדריך מפה לניווט
ישראל טאובר
152 עמודים.
מפה מיפוי והוצאה לאור.

ישראל טאובר פותח את ספרו בהקדמה קטנה ובה הוא מספר: "כילד קטן, אני זוכר את אבא, שלמה ז"ל, מבקש ממני בתחילתו של כל טיול לזכור את הדרך בטענה שהוא חושש כי ילך לאיבוד. בכך גרם לי להתרכז בדרך בנוף, משנן כל הר, עץ, או צומת דרכים שחלפנו על פניהם. "

אחרי פתיחה כזאת רציתי מאוד לקרוא את הספר, והספר לא איכזב אותי, חסרת הניסיון בניווט. לא שרתי בצבא, ובטיולים רגליים למרחקים לא מוכרים בד"כ איני נוכחת. ובכל זאת להתמצא במרחב אני אוהבת. אהבתי במיוחד שבפרק השני הוא מציין כי " מחקרים עכשווים מלמדים כי נשים  מבצעות משימות ניווט באופן שונה מגברים, אך בהחלט לא פחות טוב וייתכן כי ההפך הוא הנכון" – ברור שצהלתי כשקראתי את זה.

הספר מספק כלים בסיסיים להבנת שפת המיפויי, בפרק הראשון – המחבר דן בתורת המיפוי, כיצד התפתחה המפה, מושגי יסוד-קנ"מ, אזימוט ועוד. כל מושג מלווה בהסבר ולעיתים בתצלום, מהם הסימנים במפה, מהי מפה טופוגרפית ועוד.
הפרק השני, עוסק בניווט " הניווט ונתיב החיים" הוא מסביר על שיטות ניווט, (נייוט עפ"י סיפור דרך,  ניווט עפ"י מפה מוצפנת,  ניווט אגנים וניווט בשביל מסומן.) הכנת הניווט- קביעת גבולות הגיזרה, תכנון נתיב, הכנה כללית, הבנת תבליט, קביעת נתיב, קביעת קטעי דרך ומרחקים, הגדרת נקודות אימות ונקודות טעות, שימוש בתצלום אוויר ותישאול מוקדם. עבירות ותנועה- ניתוח תכסית, הגדרת אזימוט טעות , נקודות טעות ונקודות אימות. יש גם ניווט לילה, ניווט עירוני, ניווט רכוב, אמצעי עזר לניווט- מצפן, שיטת הצל, שיטת השעון GPS.
בפרק השלישי- "בדרך ובמסע הקיום": הצעד האחד ( כל צעד מקרב אותנו למטרה), תחושות הבטן (רצוי להקשיב להן), צעדים כפולים- חישוב מרחק הליכה (איך השטח משפיע על הצעדים, איך סופרים את הצעדים ועוד) שמירה על אזימוט, הצעד האחרון, ניהול סיכונים- רצוי לטפל בסיכון בשלב המניעה וההכנה, כלל 1:10:100, כללי התנהגות בסיכון.

פרק רביעי-"לטעות- לתקן" : בעייני זהו פרק חשוב מאוד,  הוא מסביר כיצד לנהוג במקרה שמתגלה כי שגינו, ( עצור במקומך- לא להתקדם כפי שהרצון שלנו גורם לנו בד"כ לעשות, אלא לעצור ולהעריך מחדש את המצב) אזימוט חוזר- איתור נקודות מוכרות- או מזוהות.חיתוך גבולות גיזרה, וכמובן ליידע לפני היכן אתה.

.

הספר מתאים להדיוטות כמוני, או לכאלה שהם בתחילת דרכם בניווט. ישראל טאובר, מסביר את כל המושגים בשפה ברורה וקולחת, (סופסופ אפילו אני יודעת מה זה אזימוט) הסבריו בהירים,  לעיתים חשתי שאם הייתה מובאת דוגמא לצורך ההדגמה כיצד יש לבצע את תיכנון הדרך,  הייתי יכולה ליישם ביתר יעילות את הסבריו היפים של המחבר.  טאובר מטבל את פרקי הספר בקטעים להם הוא קורא "כיוון הרוח" ו"סיפורי מסע" (סיפורי המסע רובם הם מההוויה הצבאית) ובמבואות, בהם הוא  חולק את הגיגיו וניסיונות הניווט, כמו כן הוא מצרף שירה ו/או פרוזה המעניקים ערך מוסף לספר.

כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית?

כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית?
אמיר בן פורת
255 עמודים.
פרדס הוצאה לאור.

על רקע תנועות המחאה, ודיירי האוהלים, חשתי חובה לקרוא את הספר הזה. קיוויתי שיהיו לי תשובות, שאבין יותר. למרות שמלכתחילה ברור הוא שמחבר הספר עוסק בעבר. ובכל זאת דע מניין באת ולאן את הולך.

בהקדמה בוחר המחבר לכתוב:" חברה היא קפיטליסטית אם מתקיימים בה כמה עקרונות ייחודיים המארגנים את הערכאה הכלכלית שלה, וכמו כן גם את שאר הערכאות הראשיות שלה- הפוליטית, האידיאולוגית והתרבותית." כמו כן המחבר קובע נחרצות כי תהליך הפכית ישראל לקפיטליסטית החל עוד בימיה הראשונים של המדינה.
הפרק הראשון הינו תקציר, ובו קובע המחבר נרצות כי ישראל מעולם לא היתה מדינה סוציאליסטית, וכי הממלכתיות היא שאיפשרה לקפיטליזם לצמוח. הוא מביא את דבריו של קרל מרקס"אנשים עושים היסטוריה אך לא בתנאים שהם בחרו". (את המשפט הזה הוא יצטט גם בהמשך להוכחת טיעונו.) הוא סוקר את שנות החמישים ואחריהם את שנות השמונים, ומסיים ב" אין ספק כי תהליך הקפיטליזציה של ישראל הושפע במישרין מגורמים המיוחדים לחברה ולמדינה הישראלית, כמו הקונפליקט הנמשך עם הפליסטינים. [...] ישראל הייתה נעשית קפיטליסטית במוקדם או במאוחר."

בפרקים השני השלישי- בפרק השני "על הקפיטליזים" אמיר בן פורת מתחיל אותו בתת הפרק"בשבחי הקפיטליזם".  הוא מביא את דברי מרקס ואנגלס על הבורגנות-קרי הקפיטליזם. הוא מציין את תרומת הקפיטליזם להשכלה לנאורות ועוד. בפרק השלישי- מדינה ואפציות היסטוריות, על התפתחות המדינות הקומוניסטיות, ובמיוחד על התפתחות הקפיטליזם.  תפקיד המדינה והיחס בין הדמוקרטיה לבין הקפיטליזם.  אילו מדינות התעניינו יותר בסוציאליזם, ובקשר לישראל- 'בתחום ההזדמנות היסטורי' כיצד הערכאה הכלכלית היתה דומיננטית, בהשפעת ההערכאה המדינית.
בפרקים הבאים דן המחבר בשלושה תחומי הזדמנות מובחנים, שנות החמישים ועד מחצית שנות השישים. שנות השישים המאוחרות עד שנות השמונים, ושנות התשעים ואילך. פירוק כוחה של ההסתדרות, הפרטת הנכסים ועוד. בשנות השמונים אפילו מדיניות הליכוד הושפעה ונטשה בשלב מסויים את הקפיטליזם, בשל גושי ההתנחלות ולשם כך היה צורך בתקציבי עתק, למרות שלפי דברי  החמבר הדבר הביא לאינפלציה בהמשך.

אהבתי בספר את בעיקר בשל צורת הכתיבה, בשל הדימויים שבן, ויחד עם זאת לגבי מסקנת הכותב כי הסוצליזם בארצות אירופה מת שכן המדינות שנהגו במדיניות רווחה קורסות היום אינו נכון באופן גורף. הייתי מפנה את המחבר אל הסוציאליזם שמונהג בשוודיה. לא זה שנהגה בברה"מ לשעבר. ומה עוד שמצב התושבים הסובלים מחבלי הלידה של הקפיטליזם בחבר המדינות אינו מעודד כלל.
ציטטות:"רוח הבלהות  המאיימת מן המניפיסט  הקומונסטי, כבר אינה מהלכת על פני אירופה, וגם לא על שאר היבשות. " " נדמה היה כי הקפיטליזם סידר לעצמו דיור מוגן לשנים רבות" עמוד 28 .
"ב19 ליולי 2007 דווח בעיתון הארץ על זינוק חד בריכוזיות במשק: חמש משפחות שולטות בהכנסות של 150 מיליארד שקל, זאת לעומת 107 מיליארד בשנת 2005 [...] כעבור שלוש שנים  נגיד בנק ישראל סטנלי פישר העיר את תשומת לב הציבור  לכך ששיעור נכבד של הכלכלה הישרלית מצוי בידי קבוצה קטנה של בעלי הון. ההערה נרשמה בפרוטקול." עמ' 217. (ההדגשה שלי)


כשקראתי את הספר, הבנתי כי הקפיטליזם היה הכרח- ולא בחירה מרצון  וכי כפי שאמר קרל מרקס-, ישראל בשנות החמישים התמודדה עם גלי עלייה גדולים (העולים היו כמספר התושבים,) והיה צורך בגיוס כספים דחוף ורב מן הפזורה היהודית, ענייני קואליציה –כפי שמתרחש גם כיום, כמו כן, ישראל ניסתה לרקוד על שתי החתונות- הסוציאלית והקפיטליסטית בניסיון למצוא חן בעיני שתי המעצמות דאז. ויחד עם זאת דעתי חלוקה על דעת המחבר- אז הקפיטליזם היה הכרח ולא נעשה באופן חזירי כפי שהקפיטליזם כיום. וההפרטה לא היתה כל כך גורפת- עד כי ההון מתרכז בידיהם של מעטים. ואם כדברי קרל מרקס: "אנשים עושים היסטוריה אך לא בתנאים שהם בחרו" נוכל אנו לעשות היסטוריה, או יוכלו יושבי מחאת האוהלים לעשות. דיינו.