אדום
אווה טים
376 עמודים
עם עובד ספריה לעם.
תומס, ספדן מקצועי, מוזמן לשאת הספד לאדם שהוא אינו מכיר לודרס, שביקש אותו במיוחד, הוא ניגש לביתו של הבן שהזמין אותו ומגלה כי אותו אדם היה אחד מהידידים שלו בנערותו, אשנברגר, ( מתברר שהוא החליף את שמו) הגילוי נעשה בעת שהוא מגלה קופסה ובה תצלומים רבים. אשנברגר הוא אחד הסטודנטים שהשתתפו יחד עימו במרד של 1968. הוא מגלה כי הנפטר השאיר לו לבנת חומר נפץ על מנת לנפץ ולמחות את עמוד הניצחון. אשנברגר ידע גם איטלקית. פלאשים של העבר שבים אל הדובר, בעת שהוא מנסה לכתוב את ההספד.
הספר הינו ברובו מונולוג אותו נושא תומס, ומיעוטו שיחות עם האנשים הסובבים אותו, ואנו מתוודעים אליו הן על ידי הסיפורים אותם הוא מספר לאיריס, המאהבת שלו, שהיא בחורה הצעירה ממנו בכשני עשורים. את איריס הוא הכיר בעת שנשא הספד. הוא נמנע מלקחת אותה איתו להספדים שהוא נושא.
תומאס מספר את הקורות אותו הן בעבר והן בהווה וכל זה בפרק זמן של מספר ימים בהם הוא מחפש ומכין את ההספד שהוא ישא. ההיסטוריה האישית שלו וההיסטוריה של הנפטר נשזרו זה בזה בעבר עד לפירוד, כאשר שלושת הסטודנטים בחרו כל אחד להעלם ולנטוש את הדרך שבה הלכו. יש גם בגידה, אחד מהם בגד.
הזכרונות מציפים את הדובר בעת שהוא מחטט בדברים שהשאיר הנפטר, בספרים, במכתבים, תצלומים ועוד.
דמותו של תומס מעוררת בי לעיתים תחושת חוסר נוחות, הוא כל כך שונה מאותו סטודנט ומאותה הדרך בה צעד יחד עם חבריו, כיום הוא כל כך מתבוסס במנעמי החיים, בבורגנות שבשעתו אשנברגר אמר:" אנחנו חייבים לפוצץ את הבונקר של הבורגנות".
חומר הנפץ הוא כמו קטליזטור, כמו סמל להמון דברים. והוא ניתן בידיו של תומאס. ההספד הוא גם ההספד על חייו ודרכו של הספדן.
אי אפשר לקרוא את הספר הזה ולא לעצור ולהרהר, לעצור ולחשוב ולשאול.
כן, לשאול.
הספר מסתיים בקטע הבא:
"קני תותח מוזהבים, הם עפים סביבו. והמלאך בתנוחה אופקית מתהפך לאיטו[...]הוא כבר לא חונק אותו, הוא כבר לא יכול לחנוק אותו, הוא כבר לא יכול לחנוק אותו, הכל מתמוטט, איזה רעש, שריקה, קריעה, ציפצוף, משק כנפיים, אני עף, סוף-סוף, התרה, תמיד אותה צעידה קדימה, גאולה, סוף-סוף, הווה, התרסקות, הווה תמידי, עננה, אפור עדין ומעליו האור.
אור."
ממליצה, בטח שממליצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה