הסדיר יבלום?
אלוף (מיל') עמנואל סקל
466 עמודים
ספריית מעריב
את הספר קראתי בהפוגות, לא יכולתי לקרוא ממנו אלא במנות קטנות. מצאתי את עצמי מנענעת בראשי בתדהמה. חוזרת וקוראת שוב ושוב את אותם משפטים לוודא כי הבנתי נכונה. אוחזת בראשי, ולא מאמינה.
הספר עוסק בסוגייה של מלחמת יום הכיפורים, במיוחד בכל הקשור לגזרה בסיניי. לתפיסה שעל פיה היו אמורים גוחות הסדיר לבלום את המתקפה עד לגיוסם של חיילי המילואים ועד להתקפה של חיל האוויר.
בספר מתגלה ונראה כי כל הטעויות והמחדלים האפשריים והלא הגיוניים שיעשו -אכן נעשו באותה תקופה.
רמטכ"ל שאינו מכיר היטב את הגיזרה, מטרות מלחמה שאינן ברורות או אינן ברות השגה, מדינות "אף שעל" אי הגדרת קו נסיגה, או קו המוסכם על כולם, חוסר תיאום ופקודות סותרות, עבודת מטה אג"מית גרומה במטכ"ל, קיומם של תוכניות לא ברורות דיין למקרה הפלישה, תוכניות כגון "סלע"-תוכנית להערכות מלאה של כוחות צה"ל בפיקוד דרום ע"י אוגדות 143 ו-162, למעשה היא תוכנית לריכוז הכוחות בלבד, בנוסף לאוגדה 252 שנמצאת בהערכות בתעלה על פי "שובך יונים". אין תיכנון של מגננה, שביצועה היה מאפשר את סיום הלחימה
תפיסת הנסתדר של אלוף הפיקוד גונן :"יבואו (המצרים) -נסתדר!" תירגול לקוי של הכוחות, תירגולים שהתמצו בחבירה למעוזים.
בזבוז זמן יקר לאחר קבלת ההרתעה בערב שישי, היסוס בממשלה, רמטכ"ל שלמרות דעותיו הוא מסכים לתפיסה המנוגדת לדעתו ואינו מגייס כוחות מילואים, אי ביצוע תוכניות צבאיות ואי הבנתן של התוכניות הכתובות, כוחות טנקים בסדר גודל זעיר (54 טנקים בחטיבה 14, 34 ב275, 85 בעורף חטיבה 401, 110 טנקים בחטיבה 460 בי"ס לשיריון) מעט מאוד טנקים כנגד מאות שצלחו את התעלה, מספר שלא יכל למנוע או לפחות לעכב את כוחות האוייב, אי ריכוז הכוחות במקומות שבהם נצרכו, וביזבוזם על מעוזים שלא היתה בהם לחימה רבה, או לא היתה כלל לחימה. החלטה שניתנת לחיילים על התכוננות לנפילה בשבי כי אין מי שיחלץ ואז ברגע האחרון לחזור בהם מהחלטה זו. השקעה של 52% מתקציב הצבא בחיל האוויר, שבסוף מתברר כי הוא אינו יכול לענות על הציפיות שתלו בו, חיל אוויר שמהסס, שכנראה חשבו כי דמם של חיילו סמוק יותר, חיל אוויר שמטורטר צפונה ודרומה עד שאינו יכול לבצע את המטלות שלו, חיל אוויר שיוצא להתקיף את הגשרים כשאין בידו תצלומי אוויר של הגשרים, והוא נדרש לחפש אותם. חשש בממשלה ממה שיגידו אומות העולם, והדבר מנע התקפת מנע וגיוס כוחות מילואים. קרבות בלימה ויציאה להתקפה כשאין ידע עדכני ונכון לגבי מצב הכוחות, ריכוז כוחות או אי ריכוז כוחות, אי גיוס חיילי מילואים ועוד ועוד.
סימנתי לי כל הרבה קטעים ,כל כך הרבה מישגים שנעשו, שיחות שהעידו על חוסר הבנה של המצב, שיכולתי פשוט להעתיק את רוב רובו של הספר.
המחבר בחר לקרוא לספר "הסדיר יבלום" עם סימן שאלה כתפיסה הנוגדת את את ביטוי התפיסה שהסדיר יבלום עם סימן קריאה. תפיסה שמתברר כי היתה משוללת ולכן סימן השאלה הוא המקומם.
ספר זה הוא כתב אשמה חריף ביותר ויחד עם זאת יש בו גם מסקנות כי טוב שיקראו אותם קובעי המדיניות הן לגבי ההערכות המודיעין, התפישה כי עלינו להצטייר ככאלו שאינם מעוניינים במלחמה- למרות שידוע היה כי המלחמה תפרוץ! שעלינו להמתין עד לשעת השין. שלא כדאי להרגיז את ארה"ב ולצאת למתקפת מנע, למרות שלא היה ברור ולא הובטחה לממשלה אז שום תמורה בעבור אותה התנהגות. "ניתן לומר, ברמת סבירות גבוהה , שתקיפה כזו, לו בוצעה, היתה מעכבת את הגישור הכבד על התעלה,[...] שילוב של פגעה קשה בחיילים שמפעילים את הציוד[...] היתה מונעת מהמצרים את ביצוע הגישור הכבד למעבר טנקים.."
עמנואל סקל בוחר לסיים את ספרו בציטטה מתשובתו של משה בילינסון "עד שכוחו של עם ישראל בארצו ידון, למפרע, לתבוסה, כל התקפת אוייב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר, במנה האויב, בכל מחנות האוייבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו כי הכרח החיים אתו ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה."
==
נקודה אישית- באותה מלחמה הייתי רק ילדה קטנה תלמידה בכיתה ד'. את התחושה של סוף העולם אני זוכרת עד היום.
והנה משהו שכתבתי לפני כ 10 שנים, על אותה מלחמה:
אלוף (מיל') עמנואל סקל
466 עמודים
ספריית מעריב
את הספר קראתי בהפוגות, לא יכולתי לקרוא ממנו אלא במנות קטנות. מצאתי את עצמי מנענעת בראשי בתדהמה. חוזרת וקוראת שוב ושוב את אותם משפטים לוודא כי הבנתי נכונה. אוחזת בראשי, ולא מאמינה.
הספר עוסק בסוגייה של מלחמת יום הכיפורים, במיוחד בכל הקשור לגזרה בסיניי. לתפיסה שעל פיה היו אמורים גוחות הסדיר לבלום את המתקפה עד לגיוסם של חיילי המילואים ועד להתקפה של חיל האוויר.
בספר מתגלה ונראה כי כל הטעויות והמחדלים האפשריים והלא הגיוניים שיעשו -אכן נעשו באותה תקופה.
רמטכ"ל שאינו מכיר היטב את הגיזרה, מטרות מלחמה שאינן ברורות או אינן ברות השגה, מדינות "אף שעל" אי הגדרת קו נסיגה, או קו המוסכם על כולם, חוסר תיאום ופקודות סותרות, עבודת מטה אג"מית גרומה במטכ"ל, קיומם של תוכניות לא ברורות דיין למקרה הפלישה, תוכניות כגון "סלע"-תוכנית להערכות מלאה של כוחות צה"ל בפיקוד דרום ע"י אוגדות 143 ו-162, למעשה היא תוכנית לריכוז הכוחות בלבד, בנוסף לאוגדה 252 שנמצאת בהערכות בתעלה על פי "שובך יונים". אין תיכנון של מגננה, שביצועה היה מאפשר את סיום הלחימה
תפיסת הנסתדר של אלוף הפיקוד גונן :"יבואו (המצרים) -נסתדר!" תירגול לקוי של הכוחות, תירגולים שהתמצו בחבירה למעוזים.
בזבוז זמן יקר לאחר קבלת ההרתעה בערב שישי, היסוס בממשלה, רמטכ"ל שלמרות דעותיו הוא מסכים לתפיסה המנוגדת לדעתו ואינו מגייס כוחות מילואים, אי ביצוע תוכניות צבאיות ואי הבנתן של התוכניות הכתובות, כוחות טנקים בסדר גודל זעיר (54 טנקים בחטיבה 14, 34 ב275, 85 בעורף חטיבה 401, 110 טנקים בחטיבה 460 בי"ס לשיריון) מעט מאוד טנקים כנגד מאות שצלחו את התעלה, מספר שלא יכל למנוע או לפחות לעכב את כוחות האוייב, אי ריכוז הכוחות במקומות שבהם נצרכו, וביזבוזם על מעוזים שלא היתה בהם לחימה רבה, או לא היתה כלל לחימה. החלטה שניתנת לחיילים על התכוננות לנפילה בשבי כי אין מי שיחלץ ואז ברגע האחרון לחזור בהם מהחלטה זו. השקעה של 52% מתקציב הצבא בחיל האוויר, שבסוף מתברר כי הוא אינו יכול לענות על הציפיות שתלו בו, חיל אוויר שמהסס, שכנראה חשבו כי דמם של חיילו סמוק יותר, חיל אוויר שמטורטר צפונה ודרומה עד שאינו יכול לבצע את המטלות שלו, חיל אוויר שיוצא להתקיף את הגשרים כשאין בידו תצלומי אוויר של הגשרים, והוא נדרש לחפש אותם. חשש בממשלה ממה שיגידו אומות העולם, והדבר מנע התקפת מנע וגיוס כוחות מילואים. קרבות בלימה ויציאה להתקפה כשאין ידע עדכני ונכון לגבי מצב הכוחות, ריכוז כוחות או אי ריכוז כוחות, אי גיוס חיילי מילואים ועוד ועוד.
סימנתי לי כל הרבה קטעים ,כל כך הרבה מישגים שנעשו, שיחות שהעידו על חוסר הבנה של המצב, שיכולתי פשוט להעתיק את רוב רובו של הספר.
המחבר בחר לקרוא לספר "הסדיר יבלום" עם סימן שאלה כתפיסה הנוגדת את את ביטוי התפיסה שהסדיר יבלום עם סימן קריאה. תפיסה שמתברר כי היתה משוללת ולכן סימן השאלה הוא המקומם.
ספר זה הוא כתב אשמה חריף ביותר ויחד עם זאת יש בו גם מסקנות כי טוב שיקראו אותם קובעי המדיניות הן לגבי ההערכות המודיעין, התפישה כי עלינו להצטייר ככאלו שאינם מעוניינים במלחמה- למרות שידוע היה כי המלחמה תפרוץ! שעלינו להמתין עד לשעת השין. שלא כדאי להרגיז את ארה"ב ולצאת למתקפת מנע, למרות שלא היה ברור ולא הובטחה לממשלה אז שום תמורה בעבור אותה התנהגות. "ניתן לומר, ברמת סבירות גבוהה , שתקיפה כזו, לו בוצעה, היתה מעכבת את הגישור הכבד על התעלה,[...] שילוב של פגעה קשה בחיילים שמפעילים את הציוד[...] היתה מונעת מהמצרים את ביצוע הגישור הכבד למעבר טנקים.."
עמנואל סקל בוחר לסיים את ספרו בציטטה מתשובתו של משה בילינסון "עד שכוחו של עם ישראל בארצו ידון, למפרע, לתבוסה, כל התקפת אוייב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר, במנה האויב, בכל מחנות האוייבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו כי הכרח החיים אתו ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה."
==
נקודה אישית- באותה מלחמה הייתי רק ילדה קטנה תלמידה בכיתה ד'. את התחושה של סוף העולם אני זוכרת עד היום.
והנה משהו שכתבתי לפני כ 10 שנים, על אותה מלחמה:
הם באים, לפעמים הם מתכנסים יותר מפעם אחת,
כמו ילדים מבוישים, עומדים מחכים שאקרא להם.
כל אחד בתורו. הם יודעים שאני אקרא להם. כמו תמיד. אני לא יכולה שלא.
ראשון תמיד מופיע אבא של ניסים , כסוף שיער עם הטרנזיט האפורה והעיניים האפורות כמו צבע הרכב שהוא נוהג בו.
אחריו בא הבן של בוכו, נטול ראש ויד ימין. עם הצעקות של אמא שלו אמא שלו.
הקרוב של אמא הפראשוט, (צנחן) כמו שהיא הייתה אומרת.
באים בסדר מופתי.
למפגש.
אבא של ניסים, יש לו רק פנים בעצם. ( אני חייבת לתת לו שם, אבל אין לי, יש לי רק שם משפחה. לא - אז עדיף שישאר אבא של) הוא מופיע כמו בפעמים שהייתי רואה אותו נוהג ברכב הגדול אפור, כל בוקר. צוחק עם ניסים ירוק העיניים ושחור השיער, אני מביטה בו ויודעת שאבא כזה עם אוטו תמיד רציתי. אבא שיש לו זמן לקחת את ניסים ואת אח שלו,ושיש לו אוטו זה הכי חשוב. אני לא מצליחה לזכור איך קוראים לו לאח של ניסים אני זוכרת רק את הפנים ושיער יותר בהיר. רגע, הוא היה יותר קטן מניסים. הם תמיד באו עם אבא שלהם לבית הספר ועוד עם אוטו. רק לניסים בכיתה יש אוטו. ואמא כל כך יפה, את השם שלה אני עוד זוכרת, רחל. רחל קראו לה. אחר כך גיליתי שהיא היית האישה שMEME זוהרה לא רצתה שעמרם יפגוש.
אבל זה לא הסיפור עכשיו, פעם אחרת, אני מגרשת את המחשבה.
אבא של ניסים רק עכשיו מדבר, בעצם אף פעם באמת לא שמעתי אותו מדבר. אז אני מנסה תמיד להלביש לו קול. את הקול של אבא שלי.
הוא שואל אותי איך גילית עליי?
פה אני מצטמררת.
לא נעים לא יפה.
בכלל לא.
זה היה...בתורנות מטבח שלי. ביום ראשון אחד.
===
עכשיו אני לובשת את הסינר הלבן. מסדרת יחד עם אורלי זאת עם השיער העבה כמו של סוס, את השולחנות הארוכים. נערוך את השולחנות עם הכפות הכבדות בצד ימין יחד עם הסכין ובצד שמאל את המזלג. אני רציתי לשים את המזלגות בימין זה יותר נוח, אבל אביבה המורה לכלכלת בית לא מרשה. אצלנו בבית היינו רק אוכלים עם כף או מזלג, בלי סכין אני חושבת.
אני לא אוהבת את האוכל של בית ספר.
אני שונאת שאני תורנית מטבח. רק חזרנו מסבא וישר הכניסו אותי לפה. כי המורה שלנו מוריס לא חזר אז יש לנו מורה חדשה. גם אבא שלי עוד לא חזר.למורה קוראים מרים קלמן, כן ככה קוראים לה.
אני לא אוהבת אותה, איך שנכנסתי היא צעקה עליי,
-למה אחרת?
אפילו לא נתנה לענות. רק שלחה אותי לתורנות מטבח. אני בכלל לא אשמה שרק עכשיו באנו מהנסיעה. חבל שאמרתי לאמא שנחזור הביתה והבטחתי לה שאני לא אפחד. חבל.
אפילו לא ראיתי את החברות שלי את שושנה ואת עליזה. ולא את שני היעקובים. לא נורא אני מנחמת את עצמי. עוד מעט המורה לכלכלת בית תצא להביא משהו ואני אצא החוצה לשחק קצת. תמיד אני בורחת כשהיא יוצאת. אז אני אראה את החברות שלי ואולי את שני היעקובים, השמן והרזה. ואלי גם את רפי.
היא יוצאת.
אורלי ואני צוחקות.
אנחנו רצות החוצה.
קר קצת בחוץ.
יש כמה שלוליות. אני נכנסת לשלולית. כל הרגליים שלי רטובות, כיף לי, לא איכפת לי שאני רטובה. יש במטבח ובחדר האוכל תנור. אחר כך אתייבש ואמא לא תדע.
אני יוצאת מהשלולית.
מתחילה לרוץ. אורלי נשארת שמה בשלולית.
ניסים בא ופתאום דוחף אותי, אני נופלת כולי לשלולית ומתלכלכת בבוץ.
אני מתעצבנת, כי עכשיו אמא תכעס עליי שהתלכלכתי וגם המורה אביבה לכלכלת בית תדע שיצאתי.. אני מקללת אותו,אני מקללת אותו "ינעל אבא שלך!" ואחר כך אני אומרת" הלוואי שימות!" ,
אני כל כך כועסת, אפילו שאמא אמרה שאסור לקלל. אני בכל זאת מקללת עוד פעם. הוא נהייה אדום, ניסים נהייה אדום, כל כך אדום שהעיניים שלו בולטות עכשיו . והוא מתחיל לבעוט בי. אמא זה כואב!
הוא ממשיך לבעוט ואני מתקפלת. אני לא מבינה למה הוא מרביץ לי, הוא אף פעם לא הרביץ לי. אף פעם.
אני בוכה.
בסוף הוא הולך.
אני נשארת שוכבת שם על הארץ מלוכלכת ובוכה.
סילקו אותי מבית ספר ואמא שלחה אותי למיטה בלי אוכל שפעם אחרת לא אקלל.
אחר כך, בצהריים, פאני זאת עם הצלקת בפנים באה, אמרה לי שאבא של ניסים מת
מת במלחמה. בתוך טנק.
ככה ידעתי.
בלילה אני חולמת על אבא של ניסים.
כמעט כל לילה אני חולמת על אבא של ניסים.
אבא שלי עוד לא בא מהמלחמה. ואמא כל הזמן כועסת וסורגת גרביים או כובע צמר. וסורגת.
אולי גם אבא שלי מת במלחמה?
אני שאולת את אמא אם גם אבא שלנו מת.
היא נותנת לי סטירה.
ככה ידעתי שאתה מת.
אני אומרת לפנים בעלות השיער הכסוף והעיניים האפורות.
גם אני קוראת הצללית בלי הראש והיד, גם אני רוצה לדעת. יש לה את הקול של בוכו. בוכו הפרסית.
בוכו היא אמא של הצללית. בוכו הפרסית מהפינה. זאת עם הכובע המצחיק של הבד על הראש.
רק בן אחד היה לה. רק אחד. והיה לה את אבא שלו. שעבד עם אבא שלי. אותו לא לקחו למלחמה. גם לא את אבא של חנה.
אני לא מצליחה לזכור איך הוא נראה, הבן של בוכו. אפילו שאני יודעת שאותו היכרתי. כי הוא נתן לי תמיד סוכריות, אני לא מצליחה למרות שפנים אני זוכרת. אבל מאז אני רק זוכרת שאין לו ראש ואין לו יד.
זה היה כמה ימים אחרי שאבא של ניסים מת. שאתה מת. אבל זה לא תורך עכשיו.
רק כמה ימים. בשבת אולי.
בשבת אמא הדליקה את הטלוויזיה. אפילו שאף פעם היא לא. היו סרטים כל כך יפים עם דני קיי וסוס לבן. אף פעם לא היו סרטים בשבת בבוקר. רק עכשיו. וחדשות . את החדשות לא אהבתי. כי הנה מגיע סוף העולם. אמא תמיד ספרה שבסוף העולם יש מלחמה וכולם ימותו.
אני לא רציתי למות. חוץ מזה יש סרטים יפים. אני אוהבת סרטים. אז לפעמים לא היה איכפת לי שזה סוף העולם. דווקא נחמד אם יש סרטים בסוף העולם, רק חבל שאבא לא בא. אמא נתנה לנו צמר ומסמרים מספר עשר כדי שנעזור לה לסרוג. פתאום שמענו את בוכו צועקת, ואחריה את אבא שלו. כולם יצאו. כולללם.
שמעתי מישהי אומרת -מצאו את הבן של בוכו בלי ראש ויד. המצרים הרגו אותו.
כל החצר של בוכו היתה עכשיו מלאה באנשים. ובוכו צועקת וצועקת. היא אף פעם לא צעקה. אני לא מבינה מה היא צועקת. היא צועקת במילים מוזרות. ואבא שלו הולך קדימה ואחורה מנענע בראש. הולך ומנענע. עד שמת הוא המשיך ככה ללכת.
ככה ידעתי שאתה מת. בלי ראש ויד.
מהמצרים.
יום אחד אמא נסעה. חזרתי מבית הספר והיא לא הייתה.
אבא אפילו לא בא. אז שמו אותנו אצל דודה חווה.
דודה חווה אמרה שאמא נסעה לדודים כי את הפארשוט שלהם הרגו במלחמה. אני לא יודעת מה זה פרשוט ודודה חווה מספרת שזה איש עם מצנח שיורד מהאוויר.
איזה כיף לו אני חושבת.
ואני אומרת לה איזה כיף לו.
-לא,היא אומרת, -ערבים הרגו אותו כשהוא ירד מהאוויר.
עכשיו אני לא חושבת שכיף לו. אני שונאת את הערבים.
אני שונאת מלחמות.
ככה ידעתי שאתה מת.
29-11-2001
כמו ילדים מבוישים, עומדים מחכים שאקרא להם.
כל אחד בתורו. הם יודעים שאני אקרא להם. כמו תמיד. אני לא יכולה שלא.
ראשון תמיד מופיע אבא של ניסים , כסוף שיער עם הטרנזיט האפורה והעיניים האפורות כמו צבע הרכב שהוא נוהג בו.
אחריו בא הבן של בוכו, נטול ראש ויד ימין. עם הצעקות של אמא שלו אמא שלו.
הקרוב של אמא הפראשוט, (צנחן) כמו שהיא הייתה אומרת.
באים בסדר מופתי.
למפגש.
אבא של ניסים, יש לו רק פנים בעצם. ( אני חייבת לתת לו שם, אבל אין לי, יש לי רק שם משפחה. לא - אז עדיף שישאר אבא של) הוא מופיע כמו בפעמים שהייתי רואה אותו נוהג ברכב הגדול אפור, כל בוקר. צוחק עם ניסים ירוק העיניים ושחור השיער, אני מביטה בו ויודעת שאבא כזה עם אוטו תמיד רציתי. אבא שיש לו זמן לקחת את ניסים ואת אח שלו,ושיש לו אוטו זה הכי חשוב. אני לא מצליחה לזכור איך קוראים לו לאח של ניסים אני זוכרת רק את הפנים ושיער יותר בהיר. רגע, הוא היה יותר קטן מניסים. הם תמיד באו עם אבא שלהם לבית הספר ועוד עם אוטו. רק לניסים בכיתה יש אוטו. ואמא כל כך יפה, את השם שלה אני עוד זוכרת, רחל. רחל קראו לה. אחר כך גיליתי שהיא היית האישה שMEME זוהרה לא רצתה שעמרם יפגוש.
אבל זה לא הסיפור עכשיו, פעם אחרת, אני מגרשת את המחשבה.
אבא של ניסים רק עכשיו מדבר, בעצם אף פעם באמת לא שמעתי אותו מדבר. אז אני מנסה תמיד להלביש לו קול. את הקול של אבא שלי.
הוא שואל אותי איך גילית עליי?
פה אני מצטמררת.
לא נעים לא יפה.
בכלל לא.
זה היה...בתורנות מטבח שלי. ביום ראשון אחד.
===
עכשיו אני לובשת את הסינר הלבן. מסדרת יחד עם אורלי זאת עם השיער העבה כמו של סוס, את השולחנות הארוכים. נערוך את השולחנות עם הכפות הכבדות בצד ימין יחד עם הסכין ובצד שמאל את המזלג. אני רציתי לשים את המזלגות בימין זה יותר נוח, אבל אביבה המורה לכלכלת בית לא מרשה. אצלנו בבית היינו רק אוכלים עם כף או מזלג, בלי סכין אני חושבת.
אני לא אוהבת את האוכל של בית ספר.
אני שונאת שאני תורנית מטבח. רק חזרנו מסבא וישר הכניסו אותי לפה. כי המורה שלנו מוריס לא חזר אז יש לנו מורה חדשה. גם אבא שלי עוד לא חזר.למורה קוראים מרים קלמן, כן ככה קוראים לה.
אני לא אוהבת אותה, איך שנכנסתי היא צעקה עליי,
-למה אחרת?
אפילו לא נתנה לענות. רק שלחה אותי לתורנות מטבח. אני בכלל לא אשמה שרק עכשיו באנו מהנסיעה. חבל שאמרתי לאמא שנחזור הביתה והבטחתי לה שאני לא אפחד. חבל.
אפילו לא ראיתי את החברות שלי את שושנה ואת עליזה. ולא את שני היעקובים. לא נורא אני מנחמת את עצמי. עוד מעט המורה לכלכלת בית תצא להביא משהו ואני אצא החוצה לשחק קצת. תמיד אני בורחת כשהיא יוצאת. אז אני אראה את החברות שלי ואולי את שני היעקובים, השמן והרזה. ואלי גם את רפי.
היא יוצאת.
אורלי ואני צוחקות.
אנחנו רצות החוצה.
קר קצת בחוץ.
יש כמה שלוליות. אני נכנסת לשלולית. כל הרגליים שלי רטובות, כיף לי, לא איכפת לי שאני רטובה. יש במטבח ובחדר האוכל תנור. אחר כך אתייבש ואמא לא תדע.
אני יוצאת מהשלולית.
מתחילה לרוץ. אורלי נשארת שמה בשלולית.
ניסים בא ופתאום דוחף אותי, אני נופלת כולי לשלולית ומתלכלכת בבוץ.
אני מתעצבנת, כי עכשיו אמא תכעס עליי שהתלכלכתי וגם המורה אביבה לכלכלת בית תדע שיצאתי.. אני מקללת אותו,אני מקללת אותו "ינעל אבא שלך!" ואחר כך אני אומרת" הלוואי שימות!" ,
אני כל כך כועסת, אפילו שאמא אמרה שאסור לקלל. אני בכל זאת מקללת עוד פעם. הוא נהייה אדום, ניסים נהייה אדום, כל כך אדום שהעיניים שלו בולטות עכשיו . והוא מתחיל לבעוט בי. אמא זה כואב!
הוא ממשיך לבעוט ואני מתקפלת. אני לא מבינה למה הוא מרביץ לי, הוא אף פעם לא הרביץ לי. אף פעם.
אני בוכה.
בסוף הוא הולך.
אני נשארת שוכבת שם על הארץ מלוכלכת ובוכה.
סילקו אותי מבית ספר ואמא שלחה אותי למיטה בלי אוכל שפעם אחרת לא אקלל.
אחר כך, בצהריים, פאני זאת עם הצלקת בפנים באה, אמרה לי שאבא של ניסים מת
מת במלחמה. בתוך טנק.
ככה ידעתי.
בלילה אני חולמת על אבא של ניסים.
כמעט כל לילה אני חולמת על אבא של ניסים.
אבא שלי עוד לא בא מהמלחמה. ואמא כל הזמן כועסת וסורגת גרביים או כובע צמר. וסורגת.
אולי גם אבא שלי מת במלחמה?
אני שאולת את אמא אם גם אבא שלנו מת.
היא נותנת לי סטירה.
ככה ידעתי שאתה מת.
אני אומרת לפנים בעלות השיער הכסוף והעיניים האפורות.
גם אני קוראת הצללית בלי הראש והיד, גם אני רוצה לדעת. יש לה את הקול של בוכו. בוכו הפרסית.
בוכו היא אמא של הצללית. בוכו הפרסית מהפינה. זאת עם הכובע המצחיק של הבד על הראש.
רק בן אחד היה לה. רק אחד. והיה לה את אבא שלו. שעבד עם אבא שלי. אותו לא לקחו למלחמה. גם לא את אבא של חנה.
אני לא מצליחה לזכור איך הוא נראה, הבן של בוכו. אפילו שאני יודעת שאותו היכרתי. כי הוא נתן לי תמיד סוכריות, אני לא מצליחה למרות שפנים אני זוכרת. אבל מאז אני רק זוכרת שאין לו ראש ואין לו יד.
זה היה כמה ימים אחרי שאבא של ניסים מת. שאתה מת. אבל זה לא תורך עכשיו.
רק כמה ימים. בשבת אולי.
בשבת אמא הדליקה את הטלוויזיה. אפילו שאף פעם היא לא. היו סרטים כל כך יפים עם דני קיי וסוס לבן. אף פעם לא היו סרטים בשבת בבוקר. רק עכשיו. וחדשות . את החדשות לא אהבתי. כי הנה מגיע סוף העולם. אמא תמיד ספרה שבסוף העולם יש מלחמה וכולם ימותו.
אני לא רציתי למות. חוץ מזה יש סרטים יפים. אני אוהבת סרטים. אז לפעמים לא היה איכפת לי שזה סוף העולם. דווקא נחמד אם יש סרטים בסוף העולם, רק חבל שאבא לא בא. אמא נתנה לנו צמר ומסמרים מספר עשר כדי שנעזור לה לסרוג. פתאום שמענו את בוכו צועקת, ואחריה את אבא שלו. כולם יצאו. כולללם.
שמעתי מישהי אומרת -מצאו את הבן של בוכו בלי ראש ויד. המצרים הרגו אותו.
כל החצר של בוכו היתה עכשיו מלאה באנשים. ובוכו צועקת וצועקת. היא אף פעם לא צעקה. אני לא מבינה מה היא צועקת. היא צועקת במילים מוזרות. ואבא שלו הולך קדימה ואחורה מנענע בראש. הולך ומנענע. עד שמת הוא המשיך ככה ללכת.
ככה ידעתי שאתה מת. בלי ראש ויד.
מהמצרים.
יום אחד אמא נסעה. חזרתי מבית הספר והיא לא הייתה.
אבא אפילו לא בא. אז שמו אותנו אצל דודה חווה.
דודה חווה אמרה שאמא נסעה לדודים כי את הפארשוט שלהם הרגו במלחמה. אני לא יודעת מה זה פרשוט ודודה חווה מספרת שזה איש עם מצנח שיורד מהאוויר.
איזה כיף לו אני חושבת.
ואני אומרת לה איזה כיף לו.
-לא,היא אומרת, -ערבים הרגו אותו כשהוא ירד מהאוויר.
עכשיו אני לא חושבת שכיף לו. אני שונאת את הערבים.
אני שונאת מלחמות.
ככה ידעתי שאתה מת.
29-11-2001
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה