שער
סקס שקרים ואלוהים
בעקבות עשרת הדיברות.
המשוררים והשירים 2010
136 עמודים.
הליקון סדרה אונטולוגית לשירה.
שער בערבית פירושו שירה. ובעברית פתח כניסה רחב, ואכן חוברת זו היא פתח כניסה רחב לשירה. שירה שמקורותיה רבים ומגוונים, אל החוברת הוכנסו משוררים מכל רחבי העולם, לכל משורר שיר אחד או יותר ודברי הסבר על אותו משורר. ולעיתים מה חושב המשורר על שירה, כמו כן כאשר מובא שיר בשפה זרה, הוא הוכנס בשפתו המקורית ואחריה מובא תרגום לנוחות הקורא, בעיני הדבר מעולה (למרות שאני יכולה לקרוא רק בשפה האנגלית לצערי), את הערבית בקשתי מחברה לקרוא ואחר כך קראתי את השיר בעברית.
לשאר השפות לא היה לי מי שיקרא
אמיר אור כתב את המבוא,(וגם תירגם חלק מן השירים באנגלית) ובסוף החוברת היה פרק הנקרא : "קולות חדשים". קולם של משוררים חדשים, צעירים ומבוגרים כאחד. לעניות דעתי, כדאי יהיה לעקוב אחר כמה מקולות אלה.
אפתח בטעימה משירו של אבי אליאס:
"אלוהים ואיש שמן בג'יפ צהוב"
בדרך הנצחון ליד גן שרה,
הייתי אוחז בידה של סבתא ומספר לב
שהאיש השמן שנוסע בג'יפ צהוב ומעשן
סיגריות אסקוט, הוא אלוהים.
גם השוטר במדי הצמר הכחולים שליטף
כלבת בוקסר מנומרת, לא שכנע אותי
בסוכריות מילים, שאלוהים יושב למעלה.
עד שמישהו דפק בדלת ואמר שאמא מתה.
אני לא כל כך מכירה את שירתו של אבי אליאס אך אחרי שקראתי שיר זה – לחשתי" אלוהים".
יעל גלוברמן בשירה "שביל פרורי הלחם" (זהו עוד שיר שתפס אותי )כותבת:
כבר שנים שאת
בורחת מן הבית אל זכרון הבית
חומקת ממסדרון אל שביל.
יש לך צל למראשותיך
וצל על השולחן
לחרוט בו בצללים פחות כהים
את הסימנים שלך.
תמיד את מפזרת פרורים
מן הלחם השבור,
מתווה את מסלולי הדיו כדי
לפתוח דלת ולמצוא
ארשת אחרת על פניה של
האם החורגת מכל פרופורציה.
המילים שלך כולן
באו מן המזווה ההוא.
אם את לא מדברת עליה, את גונבת אותן.
פעם לכתוב היה מסלול הבריחה
עכשיו הוא מסלול החזרה.
איך היא שוזרת את סממני הילדות לתוך תולדות הנשמה שלה, כפרורי לחם. הוי עמי ותמי, תראו איך אתם מעניקים לנו את השביל חזרה.
מרק דלוז, משורר צרפתי כותב על השירה:
" 'שירה' היא אולי מסננת צפופת חורים, רעלה דקה נפרשת במבוכה בין המציאות לבין החושים, דרך להימלט מהמציאות הזו, 'נשמה יתרה' שהחברה סובלת בסלחנות ובמידה מסויימת של התנשאות, עדות לעולם אחר שבו המשוררים, עטופים בתכריכים טהורים שתפרו במו ידיהם הלבנות, מנופפים באורח מעורר רחמים בלפידים הכבויים של שיריהם הדמומים"
דניס נרקס, אמריקני, כתב את Ben Adan
The American commanded me
In gestures, dig a hole
[…]Perhaps in a moment He will lift me up
And hold me trembling,More scared than I
And more relieved.
השיר נכתב בתגובה לשיטת החקירה של הוצאות מדומות להורג ששימשו את הצבא האמריקני באפגניסטן ובעירק.
ורוני סומק כותב בשירו "סונטת חדר הלידה של החרב המתהפכת"
העננים הם הצמר גפן בו טובל אלוהים
את פודרת השקיעה,
על פני האדמה.
כל סיפור בראשית
מתחולל על רחבת הריקודים השמימית
וצל מטוס זרוק בפינה כנעל עקב
שמישהי חלצה על ענן חולף.
מצוואר הירח משתלשלים
מפתחות לחדרי הרעמים והברקים,
לחדר בו מציירים לעצי הדעת את עלי השלכת
ולחדר הלידה של החרב המתהפכת.
כמה מוזר שטרטור המנועים מתחת לכנף משתיק
צעקת תינוק שנולד הלילה ואת הגניחה המרעידה
את קפיצי המיטה, בחדר השינה של אדם וחווה.
כהרגלו, סומק "מצלם" לנו תמונות תמונות, כשמצלמת עטו הנובע, גם מקליטה לנו צבעים ומראות.
עלי נסוח מואסי יליד בקה אל גרבייה בשירו "האסופי" כותב:
איזהו הלחם אליו אתגעגע –
איזהו הקפה,
איזהו המגע –
ואמי,
מאז שאת האור ינקתי,
שהידה?
...
ואסיים בשיר האחרון, שירו של יצחק שחר:"מתישהו גבר"
מתישהו גבר
צריך להסתכל על אביו
ולומר: אני אוהב אותך.
הוא צריך לראות
את העיניים הכבויות,
את פצעי הגילוח,
ואת החזה הרפוי
ולומר באמונה:
אני.
הוא מוכרח לראות
את שער הגב,
את הגבות הפרועות,
ואת הציפורניים הגסות
ולומר בביטחון:
אוהב.
הוא חייב לראות
את השפתיים הסדוקות,
את המצח הקמוט
את הידיים הכבדות,
ולומר תוך כדי התכוונות:
אותי.
==
יוני 2011
סקס שקרים ואלוהים
בעקבות עשרת הדיברות.
המשוררים והשירים 2010
136 עמודים.
הליקון סדרה אונטולוגית לשירה.
שער בערבית פירושו שירה. ובעברית פתח כניסה רחב, ואכן חוברת זו היא פתח כניסה רחב לשירה. שירה שמקורותיה רבים ומגוונים, אל החוברת הוכנסו משוררים מכל רחבי העולם, לכל משורר שיר אחד או יותר ודברי הסבר על אותו משורר. ולעיתים מה חושב המשורר על שירה, כמו כן כאשר מובא שיר בשפה זרה, הוא הוכנס בשפתו המקורית ואחריה מובא תרגום לנוחות הקורא, בעיני הדבר מעולה (למרות שאני יכולה לקרוא רק בשפה האנגלית לצערי), את הערבית בקשתי מחברה לקרוא ואחר כך קראתי את השיר בעברית.
לשאר השפות לא היה לי מי שיקרא
אמיר אור כתב את המבוא,(וגם תירגם חלק מן השירים באנגלית) ובסוף החוברת היה פרק הנקרא : "קולות חדשים". קולם של משוררים חדשים, צעירים ומבוגרים כאחד. לעניות דעתי, כדאי יהיה לעקוב אחר כמה מקולות אלה.
אפתח בטעימה משירו של אבי אליאס:
"אלוהים ואיש שמן בג'יפ צהוב"
בדרך הנצחון ליד גן שרה,
הייתי אוחז בידה של סבתא ומספר לב
שהאיש השמן שנוסע בג'יפ צהוב ומעשן
סיגריות אסקוט, הוא אלוהים.
גם השוטר במדי הצמר הכחולים שליטף
כלבת בוקסר מנומרת, לא שכנע אותי
בסוכריות מילים, שאלוהים יושב למעלה.
עד שמישהו דפק בדלת ואמר שאמא מתה.
אני לא כל כך מכירה את שירתו של אבי אליאס אך אחרי שקראתי שיר זה – לחשתי" אלוהים".
יעל גלוברמן בשירה "שביל פרורי הלחם" (זהו עוד שיר שתפס אותי )כותבת:
כבר שנים שאת
בורחת מן הבית אל זכרון הבית
חומקת ממסדרון אל שביל.
יש לך צל למראשותיך
וצל על השולחן
לחרוט בו בצללים פחות כהים
את הסימנים שלך.
תמיד את מפזרת פרורים
מן הלחם השבור,
מתווה את מסלולי הדיו כדי
לפתוח דלת ולמצוא
ארשת אחרת על פניה של
האם החורגת מכל פרופורציה.
המילים שלך כולן
באו מן המזווה ההוא.
אם את לא מדברת עליה, את גונבת אותן.
פעם לכתוב היה מסלול הבריחה
עכשיו הוא מסלול החזרה.
איך היא שוזרת את סממני הילדות לתוך תולדות הנשמה שלה, כפרורי לחם. הוי עמי ותמי, תראו איך אתם מעניקים לנו את השביל חזרה.
מרק דלוז, משורר צרפתי כותב על השירה:
" 'שירה' היא אולי מסננת צפופת חורים, רעלה דקה נפרשת במבוכה בין המציאות לבין החושים, דרך להימלט מהמציאות הזו, 'נשמה יתרה' שהחברה סובלת בסלחנות ובמידה מסויימת של התנשאות, עדות לעולם אחר שבו המשוררים, עטופים בתכריכים טהורים שתפרו במו ידיהם הלבנות, מנופפים באורח מעורר רחמים בלפידים הכבויים של שיריהם הדמומים"
דניס נרקס, אמריקני, כתב את Ben Adan
The American commanded me
In gestures, dig a hole
[…]Perhaps in a moment He will lift me up
And hold me trembling,More scared than I
And more relieved.
השיר נכתב בתגובה לשיטת החקירה של הוצאות מדומות להורג ששימשו את הצבא האמריקני באפגניסטן ובעירק.
ורוני סומק כותב בשירו "סונטת חדר הלידה של החרב המתהפכת"
העננים הם הצמר גפן בו טובל אלוהים
את פודרת השקיעה,
על פני האדמה.
כל סיפור בראשית
מתחולל על רחבת הריקודים השמימית
וצל מטוס זרוק בפינה כנעל עקב
שמישהי חלצה על ענן חולף.
מצוואר הירח משתלשלים
מפתחות לחדרי הרעמים והברקים,
לחדר בו מציירים לעצי הדעת את עלי השלכת
ולחדר הלידה של החרב המתהפכת.
כמה מוזר שטרטור המנועים מתחת לכנף משתיק
צעקת תינוק שנולד הלילה ואת הגניחה המרעידה
את קפיצי המיטה, בחדר השינה של אדם וחווה.
כהרגלו, סומק "מצלם" לנו תמונות תמונות, כשמצלמת עטו הנובע, גם מקליטה לנו צבעים ומראות.
עלי נסוח מואסי יליד בקה אל גרבייה בשירו "האסופי" כותב:
איזהו הלחם אליו אתגעגע –
איזהו הקפה,
איזהו המגע –
ואמי,
מאז שאת האור ינקתי,
שהידה?
...
ואסיים בשיר האחרון, שירו של יצחק שחר:"מתישהו גבר"
מתישהו גבר
צריך להסתכל על אביו
ולומר: אני אוהב אותך.
הוא צריך לראות
את העיניים הכבויות,
את פצעי הגילוח,
ואת החזה הרפוי
ולומר באמונה:
אני.
הוא מוכרח לראות
את שער הגב,
את הגבות הפרועות,
ואת הציפורניים הגסות
ולומר בביטחון:
אוהב.
הוא חייב לראות
את השפתיים הסדוקות,
את המצח הקמוט
את הידיים הכבדות,
ולומר תוך כדי התכוונות:
אותי.
==
יוני 2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה