כריסטוס של דגים
יואל הופמן
233 פרקים, (של פרוזה שירית, בצורת בלוקים)
עם הספר, פרוזה ישראלית, כתר ידיעות ספרים.
איך אפשר להגדיר את הספר הזה מלבד עונג?! לי אישית אין מילים. את הספר קראתי בעבר, וכשרציתי לחזור שוב ולקוראו לא מצאתיו. ולכן כשנורית השאילה לי אותו, התלבטתי. מצד אחד לא תמיד מה שמצא חן בעיניי בעבר מוצא חן בעיניי כיום. ומנגד, התחושה שאז השאיר בי הספר- גרמה לי לרצות ולדעת האם עדיין הספר הזה "יעשה לי את זה".
שמו של הספר ניתן לו מהפרק 173:
"מה ביקשה ההולוגרמה בעולם? את
מגדה, דודתי מוכת השיגרון? מנוסקריפט
ישן? ואולי נגזר עליו, על דודי הרברט,
בכוחה של קרמה מוזרה, שישוב
ממחוזות המוות [כמין כריסטוס של דגים]
בימים של שיכרון?"
בספר זה, (שבעיניי הוא אינו פרוזה- כי אם שירה, ושירה מעולה) שוטח יואל הופמן את עולמו כשהייה רך בשנים, בזווית מיוחדת, בדרך תיאור משונה משהו , שאינה תמיד עולה עם הדרך שבה נצפה ממישהו לתאר את הדמויות הסובבות אותו. הופמן בוחר לתאר בדרך שונה, סוריאליסטית, את אלה שהוא חיי בקרבם,לאחר שאביו ואימו מתו עליו. כשקוראים את הספר, עוצרים, תוהים, מדפדפים אחורה, נאנחים, מחייכים, ושלל רגשות מציפים את הקורא. זה מה שעושה אותה כתיבה משובחת של הופמן.
הפרק הרביעי כבר מרמז על דרך ראייתו את הסובב אותו ועל דרך כתיבתו של הופמן (ילד בכיתה ג'!):
בכיתה השלישית [שנה אחרי שמת אבי]
כתבתי חיבור:
מה שרואים בשוק
ראיתי איש מונגולואידי בחנות דגים,
מישהו סורק את שערו ב כל בוקר
ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר כך
אוחזים בידו [אולי אומרים "אדון שמש
כבר זרח"] ומוליכים אותו לחנות הדגים
ושם, בחנות, הוא עומד כל היום ליד
הגיגית ומביט בדגים. כמה טוב שנולד
לבעליה של חנות דגים!
בתחתית העמוד המורה רשמה: היה עליך
לכתוב כל מה שרואים.
בפרק 17 הופמן כותב ומתאר את אביו ואת דודו הרברט כפינגיוונים!
" אני זוכר איך השקד פרח בפלשתינה. אבי
החזיק אותי [בקור הארקטי. הייתי אז
פינגווין קטן.] סמוך לבטנו ודיבר אל
הדוד הֶרְבֶּרְט, בשדות שממזרח לרמת גן,
על שוֹפֶּנְהַאוּאֶר ועל קַנְט. נשבה רוח
צפונית. האוויר היה נמוך מאוד. אבל אני
ידעתי שאם אבי ישמוט אותי יאסוף אותי
הדוד הרברט [הפינגווין הגדול, חשןך
הילדים] אל בין רגליו."
הופמן מצרף ביטויים רבים בגרמנית, צרפתית ואנגלית בפרקים שבספר.(לא תמיד הבנתי-בד"כ הוא גם פירש את המילים בגרמנית, וגם כשלא- זה היה נקרא לי כמו שפה של מבוגרים שהילדים רק מנסים לתפוס את המילים עפות מעליהם כמו פרפרים) הספר יצר בי תחושה של ייקים, הנמסים בחום הארץ ישראלי, וכמו אותו דג קרפיון שהובא על ידי הדוד הרברט והושם באמבטיה, הושב אל הים J .
הוא מוזכר שוב בפרק 103:" אבל alas הוא לא ידע כי הקרפיון [Cyprinus carpiol] שאותו ציוותה הדודה מגדה "להחזיר לים" עתיד למות במים המלוחים".
בפרקים האחרונים, החל מפרק 232, מצרף יואל הופמן שני מלבנים שחורים ובפרק האחרון, תמונה, ומתחתיה הוא כתב בין היתר- ".. האיש שעומד בשורה הראשונה ובידו כובע/ קש והאישה שעומדת שלישית מימין/ בשורה האחרונה –גנבים."
ונגיעה קצת אישית, לימים הייתי עוקבת באדיקות אחר אחד הבלוגים שמאוד אהבתי ברשת, שנקרא "משהו מתרחש במחסן הפסנתרים" שזוהי שורה מאחד הפרקים מספר זה. לא יכולתי שלא לתהות עד כמה השפיעה כתיבתו של יואל הופמן על אותה כותבת בלוג.
אוכל רק לציין כי עבורי, הספר הזה היה כיין טוב. שרק משתבח עם הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה