סיפרתי לכם כבר על 4 האפרוחים שקנינו נועה ואני ביום חמישי?
אז ככה, הם הוכנסו אחר כבוד אל מעין בית/לול שבנינו עבורם, והפעם וידאנו שאינם יכולים לחמוק ולפגוש את פיו או פיותיהם של חתולי השכונה, את הבית מיקמנו על פיסת הדשא הקטנה שמאחורי הבית, למחרת בבוקר נועה קמה השכם השכם בבוקר, ואצה רצה לראות מה שלום האפרוחים, אריאל כבר היה בדרכו לבית הכנסת יחד עם אביו.
לקול צעקותיה-אמא אמא, שניים לא זזים ועושים עם הרגל ככה רצתי החוצה. הם מתים הספקתי לצעוק עוד לפני שהגעתי. זכרתי את אותו בוקר לאחר שהחברה של הבן הביאה לנועה ארנבת קטנה, למחרת באה אליי נועה עם חיוך על הפנים הארנבת נחה בזרועותיה, מגוננת, ונועה אומרת-אמא תראי איזה יופי הארנבת אפילו לא זזה כשאני מלטפת אותה.
(היא היתה מתה!)
שני אפרוחים ישבו צמודים זה לזה, רטובים עד לשד עצמותיהם רועדים עיניהם עצומות ומצבם נראה בכי רע. בקושי ציצו.
שניים אחרים שכבו בפישוט איברים על הדשא, כשנחילי נמלים מטיילים להם עליהם, עוקצים ופוצעים אותם, (איך שכחתי את הממטרות? אי? כעסתי על עצמי?)
נגעתי באפרוח הקרוב, הוא הגיב חלושות, שלפתי אותו משם, נגבתי בסמרטוט, שלפתי את הנמלים וכיסיתי בסמרטוט, את הרביעי הוצאתי והכנסתי אל פח אטום ושחור שעמד ליד. הוא עדיין זז קלות אך נראה כי החיים נוטשים אותו במהירות, לא רציתי שיהיה טרף לחתולי הרחוב, להם יש מספיק אוכל.
את השניים שעוד נצמדו זה לזה הנחתי על מגבת חמה. אט אט הם פקחו עיניים.
את השלישי המשכתי לחמם בכפות ידיי.
השמש זרחה וחיממה את העולם ואיתו את שלושת האפרוחים לאחר כשעתיים, חשבתי שאולי, אולי ישנו סיכוי קלוש שהאפרוח הרביעי עדיין חיי.
הוא היה מוטל שם בפח, אך הפעם הניע את רגלו. את אותו תהליך שעשנו עם האפרוח השלישי - עשינו עם זה.
בסוף היום היו ארבעת האפרוחים, מצייצים, מנקרים בקליפות המלון ומנקרים בדשא את הזרעונים שפזרנו להם.
עכשיו אנו מחפשים מיקום חדש לאפרוחים. בכל אופן את הממטרות ניתקתי למשך יומיים.
אז ככה, הם הוכנסו אחר כבוד אל מעין בית/לול שבנינו עבורם, והפעם וידאנו שאינם יכולים לחמוק ולפגוש את פיו או פיותיהם של חתולי השכונה, את הבית מיקמנו על פיסת הדשא הקטנה שמאחורי הבית, למחרת בבוקר נועה קמה השכם השכם בבוקר, ואצה רצה לראות מה שלום האפרוחים, אריאל כבר היה בדרכו לבית הכנסת יחד עם אביו.
לקול צעקותיה-אמא אמא, שניים לא זזים ועושים עם הרגל ככה רצתי החוצה. הם מתים הספקתי לצעוק עוד לפני שהגעתי. זכרתי את אותו בוקר לאחר שהחברה של הבן הביאה לנועה ארנבת קטנה, למחרת באה אליי נועה עם חיוך על הפנים הארנבת נחה בזרועותיה, מגוננת, ונועה אומרת-אמא תראי איזה יופי הארנבת אפילו לא זזה כשאני מלטפת אותה.
(היא היתה מתה!)
שני אפרוחים ישבו צמודים זה לזה, רטובים עד לשד עצמותיהם רועדים עיניהם עצומות ומצבם נראה בכי רע. בקושי ציצו.
שניים אחרים שכבו בפישוט איברים על הדשא, כשנחילי נמלים מטיילים להם עליהם, עוקצים ופוצעים אותם, (איך שכחתי את הממטרות? אי? כעסתי על עצמי?)
נגעתי באפרוח הקרוב, הוא הגיב חלושות, שלפתי אותו משם, נגבתי בסמרטוט, שלפתי את הנמלים וכיסיתי בסמרטוט, את הרביעי הוצאתי והכנסתי אל פח אטום ושחור שעמד ליד. הוא עדיין זז קלות אך נראה כי החיים נוטשים אותו במהירות, לא רציתי שיהיה טרף לחתולי הרחוב, להם יש מספיק אוכל.
את השניים שעוד נצמדו זה לזה הנחתי על מגבת חמה. אט אט הם פקחו עיניים.
את השלישי המשכתי לחמם בכפות ידיי.
השמש זרחה וחיממה את העולם ואיתו את שלושת האפרוחים לאחר כשעתיים, חשבתי שאולי, אולי ישנו סיכוי קלוש שהאפרוח הרביעי עדיין חיי.
הוא היה מוטל שם בפח, אך הפעם הניע את רגלו. את אותו תהליך שעשנו עם האפרוח השלישי - עשינו עם זה.
בסוף היום היו ארבעת האפרוחים, מצייצים, מנקרים בקליפות המלון ומנקרים בדשא את הזרעונים שפזרנו להם.
עכשיו אנו מחפשים מיקום חדש לאפרוחים. בכל אופן את הממטרות ניתקתי למשך יומיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה