בראי השפה
כיצד המילים צובעות את עולמנו
גיא דויטשר
311 עמודים.
חרגול הוצאה לאור
הוצאת עם עובד.
זהו ספר אינפורמטיבי, מרתק מלא עובדות וידע ובמיוחד איך תפיסתינו את שלל התרבויות השתנתה במהלך מאתיים השנים האחרונות. לגיא דויטשר ישנה דרך יחודית לשמור על עירנות הקורא וסקרנותו. הוא מגיש מידע באופן זורם וקליל.
למרות שאין בדיוק תשובה לשאלה איך השפה מהווה מראה או איך המילים צובעות ומשפיעות על חיינו. תמיד תהייתי למה באנגלית לכף היד כולל החלק החיצוני יש שם (hand) ואילו בעברית אין. אלא אם מציינים מפורשות. ולכו תסבירו את זה לתלמידים.
או הביטוי אדמוני, פרה אדומה ועוד. ולמה באנגלית אין ביטוי לתכלת ובעברית יש.וכשקראתי את הספר, הסתדר אצלי הפאזל (או נפל האסימון כפי שהיינו אומרים). למה באנגלית לחי, צומח, או דומם ביחיד יש את כינוי הגוף (it).הספר פותח בפתח דבר ומביא ציטטה מן התלמוד הירושלמי, "ארבעה לשונות נאין להשתמש בהן בעולם" המחבר טוען ששפתו של עם משקפת את התרבות, הלכי הנפש ודרכי החשיבה שלו. דוגמא לאוניברסליות של השפה ומנגד שינויים בין שפות למושגים שונים (mind ושכל).לכל שפה יש את הדיקדוק שלה המאפשר הבעת מחשבות מורכבות.צמרבית הבלשנים מסכימים כי מרבית הדקדוק בשפה היא מולדת. הווה אומר שנולדים עם ארגז כלים למבנים דידוקיים.
בשער הראשון ישנו דיון על "השפה כמראה" המחבר פותח בווילאם אוורט גלדסטון "מחקרים על הומרוס והתקופה ההומרית" 1858, בפרק "השימוש בצבע ותפיסתו אצל הומרוס" מסקנות גלדסטון היו חדשניות ומפתיעות הוא מצא שהומרוס לא תיאר בצבעים נכונים את הים "ים כהה כיין" את השוורים, צמר הכבשים כמו סיגליות ועוד, כמן כן תיאר את אותו עצם בכינויי צבע סותרים. הוא הניח כי חוש הצבע של היוונים שונה משלנו. כלומר מצבה הלא מפותח של תפיסת הצבע, וכי עם השנים התחיל שיכלול הדרגתי ביכולת לראות צבעים. בפרק הבא בספר המחבר מספר על הפילולוג לזרוס גייגר, שסקרנותו לשפת הצבעם התעוררה בעקבות תגליותיו של גלדסטון. הוא מצא כי בתרבויות קדומות, אין מילה לכחול, גם לא בעברית מקראית. וכי הביטוי "כחלת עינייך" הוא למעשה השחרת את עינייך.
על הביטוי ירוק מפחד, ,"דבש ירוק"(תהילים סח, יד) , "ואבותיה בירקרק חרוץ" הוא מגיע למסקנה שבתולדות השפות "כחול עוד לא הוכר כמושג בזכות עצמו ונכלל בשחור או בירוק."
התפתחה תיאוריה שתכונות שנעשה בהן שימוש מונחלות לדורות הבאים, וכך קרה גם עם הצבע, ואז כאשר הגיעה קבוצת ילידים מאפריקה באו החוקרים כדי לראות בין היתר האם הם מבחינים בצבעים ונעשה ניסיון עם קווצות צמר. התברר כי הילידים מסוגלים להבחין בגוונים כחולים.
המחבר עצמו ערך מעין ניסוי על בתו עלמה (שלה מוקדש הספר) וגילה כי מתן שמות לצבעים הוא אחד המשימות שמתקשים בהם ילדים, עלמה זיהתה צבעים ואת הצבע הכחול. הוא לא השתמש בביטוי שהשמיים כחולים ולכן כשהוא שאל אותה מה צבע השמיים היא לא יכלה להחליט אם השמיים לבנים או כחולים. (נקודה מעניינת למחשבה).
גייגר חשב שהמושג של הצבעים התפתח בתחילה משחור ולבן->אדום-> צהוה-> ירוק ->ככחול. חוקרים אחרים חשבו כי בחלק מתרבויות אחרות נרכש הצבע הצהוב לפני האדום. אך בהמשך התברר כי לא כך הוא.
אנשים חשבו כי "עמים פרימיטיבים מדברים שפות פרימיטיביות" חלק חשבו כי אין דקדוק בשפות פרימיטיביות או שאין תיאור זמן, התברר כי הדבר אינו נכון כלל. התפיסה נבעה מכך שדוברי שפה אחת הבאים לדבר בשפה חדשה נוקטים אסטרטגית הישרדות: הם מפשיטים את השפה עד שלד יסודותיה ההכרחיים.
כמו כן אין דרך לבדוק מורכבות שפה, אי אפשר הרי לתת קריטריונים לכך. האם אוצר מילים גדול, או שימוש בזמנים, מורופלוגיה, או שפות עם מסורת כתובה לעומת שפות ללא מסורת כתובה ועוד. התברר כי דרגת מורכבותה של שפה "אינה תוצאה של בחירה מודעת או תכנון מחושב של הדוברים."
בתום השער הראשון מגיע החוקר למסקנה כי "התרבות היא כוח משמעותי, שהשפעתו רחבה בהרבה ואינה מסתכמת בהענקת תגים לרשימה קבועה מראש של מונחים ולמערכת קבועה מראש של כללים דיקדוקיים".
בשער השני מנסה החוקר להראות איך המונחים שלנו והתרבות שנלדנו לתוכה יכולים להשפיע על מחשבותינו.
המחבר בחר לקרוא לפרק השישי שלו "הבלוף של וורף" שכן וורף טען שבשפת ההופי אין התייחסות לזמן כלל ועיקר. אך חוקר אחר בשם מאלטקי מצא שכן ישנה התייחסות לזמן והביא את שלל ביטויי הזמן ששיש בשפה זו.
בשבט אחר המאצס מצא דיוויד פלק שהשפה מחייבת את אנשי השבט לערוך הבחנות מתוחכמות בכל פעם שהם מדווחים על אירועים, לדוגמא מתי ראו את עקבות באיזה עבר זה ( עד חודש, מחודש ועד חמישים שנה, ויותר מחמישים שנה.)
הומבולדט טען כי ההבדלים האמיתיים בין השפות "אינם נעוצים במה ששפה מסוגלת לבטא, אלא ב'מה שהשפה מעודדת וממריצה את דובריה לעשות מתוך כוחה הפנימי'"
בשפת הגוגו ימיטיר-(שפה של ילדי אוסטרליה) נמצא כי אין התייחסות למיקום מהבחינה האגוצנטרית, כלומר הם אינם מבחינים בין ימין שמאל, קדימה ואחורה או לפנים ואחור. כי אם על פי מיקום גיאוגרפי, מזרח, מערב, צפון ודרום. עקב כך תפיסתם של פריטים במרחב משתנה יחסית אלינו. (הוא מדגים בספר בעזרת ניסוי שהקורא מתבקש לבצע) (באותו פרק מצויין גם מקור המילה קנגורו- ולא זה אינו מה שאתם מכירים, זה אינו, מה שאלת, ואינו איני יודע, כי אם שמו של זן מסויים מאוד של קנגורו שנדיר לראותו ליד החופים.)
אם עד כה הנושאים מצאו חן בעיניכם אזי יש עוד בספר הזה.
אני נהניתי לקוראו.
וקישור למאמר שפורסם בכלכליסט: המאמר למה אין כחול בתנ"ך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה