יום שבת, 30 ביולי 2011

מחאה- מחאת האוהלים והזדהות

לפעמים נדמה שהעבדות חוזרת, עבדות נגסנית משהו.
אט אט בטלפיים רכות שחושפות טופרים הגורפים אל אותן כפות חלקי בשר ורוח. בעבודה אין כבר דיי.
הם רוצים לשעבד.לשעבד את מעמד הביניים שלא נותר ממנו הרבה,כמה משפחות בודדות כמו אז בימי הביניים.
פיאודליזם בכסות דמוקרטית,ושוק חופשי לאותן משפחות שליטות. מדינת ישראל קפיטליסטית.
מה רע?!


אך מסתבר  כי הרוח טרם גוועה.אל כיכר תחריר הנחשפת בני בכורי מצטרף מזה מספר ימים אל מחאת האוהלים בבאר-שבע.
בעיתונות הכתובה וגם האחרת
רוני סומק, מאיר שליו, יורם קניוק ואחרים
מצרפים את קולם

די לאדישות ההורגת, די לחוסר האיכפתיות.
כן גם דור הY מתעורר עכשיו. ודור הX

מותר לחלום על בית, על מזון ועל אומנות. זאת לא בושה.
לא.
מותר גם לנו לרצות לחיות, לחלום.
חלומות מתים הם ארס
ארס מפעפע ומפעפע
וקוטל כל חלקה טובה.

רוצים להיות בני אנוש ולא עבדים.

יום שישי, 29 ביולי 2011

נועה מבקשת מראש הממשלה

 שגם בארץ הכניסה למוזיאונים תהייה חינם לילדים כמו שהיה בספרד ובהולנד. אני אוהבת אומנות, אין לי בעיה שהמוזיאונים יהיו של 102 חדרים כמו פרדו במדריד.  אפילו שככה מתעייפות לי הרגליים מהר.
זה נותן ידע כללי לחיים.
אני חושבת שזה חשוב פיסולים, ציורים-זה עניין של חיים
צריך כבר מגיל צעיר כדי לאהוב משהו.

אין לי כסף ללכת למוזיאונים וזה גם רחוק, אני מציעה שבכל מקום גם יעשו מוזיאון.

אם זה יגיע לראש הממשלה, אני אהיה ממש שמחה.

נועה.

המלצות של נועה על 3 ספרים

מגילת רות

כתיבה: הרב מיכאל רוטנברג
איורים ג'קי ירחי.
ידיעות ספרים.

מגילת רות זה ספר קומיקס, עם פסוקים מהתורה. נעמי היא אמא של מחלון וכליון, הם עוברים לארץ מואב.
אבימלך מת וגם מחלון וכיליון, מחלון וכליון היו נשואים לרות וערפה. ערפה ורות רצו לחזור לארץ יהודה עם נעמי. רק רות חזרה עם נעמי ובארץ ישראל היא התחתנה עם בועז.
אחרי שרות התחתנה עם בועז, הם הולידו את עובד ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד המלך. אני אהבתי יותר את רות.

הציורים יפים מאוד וברורים.
עד עמוד 25 הציורים גדולים. ובשאר העמודים יש את התמונות מהתחלה בקטן, עם הרבה פירושים. 



נקודה למחשבה

נקודה למחשבה
וסוד הארמון השקוף.
נאוה מקמל –עתיר
איורים הילית שפר
46 עמודים.
ידיעות ספרים.

בממלכת אשליר היה ארמון שקוף, בארמון גרו המלך, המלכה ונולדה להם תינוקת נסיכה.
המלכה רצתה לקרוא לנסיכה  מחשה. אך היועצת המלכותית לא הסכימה איתה. ואז קראו לנסיכה מחשויקטוריה.
למחשויקטוריה לא היתה נקודת חן מעל לשפה, ולכל המלכות תמיד היתה נקודת חן. אז החליטו לצייר לנסיכה נקודת חן מעל השפה.
כל יום היתה באה הציירת ומציירת למחשויקטוריה נקודת חן מעל השפה.
ויום אחד הציירת לא התעוררה בזמן, מחשויקטוריה הלכה לבית הספר בלי הנקודה.  כולם שמו לב של מחשדויקטוריה אין נקודה על השפה. והם אמרו לה שהיא לא יכולה להיות המלכה שלהם.
 אם אתם רוצים לדעת מה קרה- תקראו.
הציורים בספר יפים, רק עדיין לא הבנתי איזה אורך השיער של המלכה, כי  תראו איך רואים אותו בכריכה. וגם בעמוד 13 ו 15. בעמוד 17 תגלו איך זה נראה.



ספר החוקים של אלי פינקל
מג קאבוט
192 עמודים
דני ספרים.

אלי פינקל היא ילדה חדשה שהולכת לבית ספר פיין הייטס, ביום הראשון, היא לא מצאה טיטס והגרביונים שלה,  ולארוחת הבוקר היא אכלה פופקורן. אבא שלה ל מצא את קערות הקורן פלקס והם שתו חלב בכוסות מדידה. כשהיא הלכה לבית הספר היא הלכה עם חצאית מעל הג'ינס. על היום הראשון, היא הכירה שלוש חברות, והמחנכת החדשה שלה היא גברת האנטר, ומה שהכי יפה בסיפור שהיא כל הזמן ממציאה חוקים באמצע הספר. היא לא אוכלת דברים אדומים, כי יש לה חוק כזה.

כשהיא כתבה חיבור היא כתבה אותו על חתולים, על החתולה שהיא הולכת לקבל. המורה אמרה לרוזמרי לאסוף את החיבורים ולהניח אותם על השולחן. רוזמרי זאת ילדה הכי מעצבנת בכיתה והיא יושבת בשורה מאחור עם הכל הבנים המופרעים למדיי. רוזמרי קראה את החיבור של אלי, בקול צייצני, ואלי נפגעה.
אלי השתתפה בתחרות האיות והגיעה לשלב האחרון, אבל היא הפסידה בגלל שהיא חשבה רק על החתולה שהיא הולכת לקבל. וכל הכיתה קראה אלי! אלי!

רוזמרי אמרה שהיא תהרוג את אלי, ואלי מבקשת עזרה מחברותיה. ואבא שלה יעץ לה לתת אגרוף באף. את הסוף תקראו בעצמכם!

מה שהכי אהבתי בכריכה, זה האזהרה- הקריאה לבנים אסורה, ובכל זאת אח שלי קרא!

יום שבת, 16 ביולי 2011

ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה- המלצה על ספר


ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - חיים וייס (ספר)
ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - חיים וייס (ספר)


סדרת "מסה קריטית" מכון הקשרים ובשיתוף הוצאת זמורה-ביתןומה שפתר לי זה לא פתר לי זה
קריאה ב"מסכת החלומות" שבתלמוד הבבלי
מאת  חיים וייס
318 עמודים

ספר זה הינו ספר עיון במסכת ברכות, מסכת הרואה,( מסכת הנמצאת רק בתלמוד הבבלי) שהמחבר בחר לקרוא לה לצורך זה-מסכת ברכות. הספר נכתב בעקבות עבודת הדוקטורט של המחבר, שניכר כי ידיעותיו במקרא ובגמרא עמוקות מגוונות ומקיפות. זה אינו ספר קל לעיון, הוא מצריך קריאה מושקעת, רוחבית, פנייה למקורות אותם מציין המחבר והתייחסות להערות שמובאות כמעט בכל דף ודף בספר.
שמו של הספר לקוח מהקטע הבא (מסכת ברכות נ"ה עמ' ב')  "רבי בנאה: עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים, ופעם אחת חלמתי  חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה - וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים  אחר הפה. "
בחירת השם של הספר מעידה כאלף עדים לגבי תפיסתו של וייס את החלום. –כל החלומות הולכים אחר הפה. וגם לגבי ריבוי העוסקים בפתרון חלומות בתקופת חז"ל.

בכריכת הספר מצויין "ספר זה מאפשר כניסה מלאת עניין והנאה לעולמם העשיר של חז"ל לאלה שטרם נכנסו בסודו, והוא מציע קריאה מעשירה ומאתגרת  למי שמרגישים בבית בין דפי הש"ס " הכניסה אינה קלה לאילו שאין בידם רקע לגבי הש"ס, ויחד עם זאת בשל הסבריו ותרגומיו של המחבר לקטעים הכתובים בארמית מתאפשר הדבר - העניין וההנאה אכן מובטחים לקורא.
המחבר בוחר לנתח חלק חלק מתוך אותה מסכת, הוא מביא הבהרות והסברים לגבי התפיסה של החלום, מחזק את דבריו בציטוטים מכתבי יד אחרים, מספרים עתיקים, משירה שהיתה בבעת העתיקה, מכתבי יד שנמצאו ומספרים מועטים ששרדו על פשר החלומות. וייס עומד על הבדלים אילו ואחרים הנמצאים בין כתבי היד השונים של הגמרא.
בפרק הראשון: שער תיאורטי, עומד המחבר על ערכה של החלימה. לדבריו אין כמעט דיון בספרות חז"ל ובמסכת החלומות על חשיבותה של החלימה. למעט דבריו של רב חסדא הטוען כי חלום רע עדיף מחלום טוב, דבריו אלה זוכים לפרשנות פסיכולוגית, לפיה "דיי בעצב המתלווה לחלום  הרע להוביל את החולם לידי תיקון," כמו כן מביא הוא מדבריו של פילון הטוען שיש הקבלה בין מצבו הרוחני של החולם ובין תוכן חלומותיו. (כפי שבוודאי ידוע לקורא שכיום הגישה הפסיכולוגית מצדדת בכך).
וייס עוסק בפעולות קדם-חלימה, בשליטה בחלימת החלום, בטכניקות לזירוז החלימה בשינה במקומות קדושים כדי להשפיע על החלום ועוד.
מצא חן בעיני שוייס מביא הקשרים משירת ה"איליאדה" לשליטה בחלום. הוא בוחר לפנות למקורות ספרותיים שונים על מנת להבהיר ולבאר את דבריו והדבר נעשה בחן ובעיניין.
במסכת החלומות יש דיון מועט במקור החלום. בעת העתיקה רווחה תפיסה דיכוטומית לגבי מקורו של החלום.לדבריו שני המודלים (החיצוני והפסיכוביולגי) פועלים זה לצד זה.
מגוון הדיעות וההקשרים בנושא החלומות בספרות חז"ל הינו מרשים. דרך ההתמודדות של חז"ל עם נושא זה באה לידי ביטוי גם בסיפורים, אחד מהם הוא סיפורו של בר הדיא. סיפור זה מובא בפרק הנקרא: שער נרטיבי-סיפור בר-הדיא.
בר הדיא פותר חלומות היה, שפתרון החלום היה תלוי אם קבל בר-הדיא שכר (זעום) או אם לאו. אם קבל זוז לפתרון החלום, היה בר-בדיא פותר את החלום לטובה, אם לא קיבל שכר היא פותר את החלום לרעה. זהו סיפור החלומות הארוך ביותר בספרות חז"ל.
ומעשה היה בשני אנשים חכמים(אביי ורבא) שפנו אל בר הדיא על מנת שיפתור את חלומם, שניהם חלמו את אותו החלום, אך אחד מהם שילם זוז אחד בעבור פיתרון החלום ואילו השני לא. בר הדיא זיכה את המשלם בפירוש חיובי ואילו את השני זיכה בפירוש לרעתו. למרות שהשניים חלמו וספרו באותן מילים את החלום.
ואז חל מהפך בסיפור, האיש ששילם בשלב מסויים נעלם מן הסיפור, ונשאר רק רבא, הוא משלם זוז (וניתן לשמוע את אנחת המספר במילים "סוף סוף") ובר הדיא פותר את חלומותיו לטובה. אך פתור בלא כלום אי אפשר וגורלו של בר הדיא מתהפך עליו, והוא מוצא להורג בידי מלכות.

לסיכום, מימי בראשית מלווה החלום את האדם, החלום במקרא מופיע לא אחת כאמצעי לניבוי וחיזוי העתיד. כוחו של החלום הוא בחידתיות שהוא יוצר. תפיסות רבות ישנן לגבי החלמות בגמרא, ועל כל אחת ואחת מהן עומד ומבאר המחבר בצירוף דוגמאות ביאורים והסברים, המחבר עושה שימוש מושכל במקורות ספרותיים, במקורות מתקופות שונות בהיסטוריה. בספר ישנם ניספחים מספרות חז"ל לפירושי סמלים המופיעים בחלומות,
ספרות יפה יש לחז"ל והניתוח של וייס מרתק.

שירת מרים


שירת מרים - סמדר שיר (ספר)


2011
סיפורה של מרים פרץ
סמדר שיר
343 עמודים.
ידיעות אחרונות ספרי חמד.

לא ידעתי הרבה על הספר, חשבתי שירה, ושירה אני אוהבת וגיסתי שתחייה אמרה שכולם מבקשים לקרוא את הספר, כולם, חזרה והדגישה. אז כשנורית הציעה רשימת ספרים להשאלה, בחרתי גם את זה.

ההקדמה מכינה את הקורא למעט מן הספר, לדברים שיפרשו אט אט ויבהירו אולי במעט איך גדלים ילדים כאלה, איך קמים,  איך ממשיכים. איך.
זהו ספר על מרים פרץ ששכלה שני בנים על מזבח הארץ ובעל שליבו לא עמד לו לאחר מות בנו  בכורו. מרים פרץ ילדת  כפר קטן בהרי האטלס שבמרוקו, שחייה במעברה , שאמה ניקתה את בית הרב והיא והצטרפה אליה לעיתים כדי לעזור, שאביה גידל את הילדים והאם פרנסה. לימים הפכה למנהלץ בית ספר חילוני בתל"י.
מהפרק הראשון, בחרתי להביא את התיאור של האם ושל מרים. אולי שם טמונים הזרעים להבנת אישיותה. אולי.

"ואיפה אמא? את אמא כמעט שלא ראינו. היא עבדה כמשרתת בביתו של בַּאבַּא לַעַזִ'יז, הנין של רבי דוד בן־ברוך, שהיה מגדולי הרבנים של מרוקו. רק בשעות הקטנות של הלילה היא חזרה לביתה שלה.
ילדה אחרת אולי היתה מתלוננת על כך שאמה נעדרת רוב הזמן, או על מעמדה הנחות כבתה של המשרתת, אבל אני זוכרת בהתרגשות את הביקורים בבית הרב, שניצב בשכונה יוקרתית, בסמוך לכביש הראשי. בכניסה היו עצי דקל ומדשאות ירוקות, וכאשר טיפסתי במדרגות הכניסה נפקחו עיני כמבקשות לבלוע כל פרט: החדר הימני משמש ספרייה, בחדר השמאלי נוהג הרב לקבל קהל. והמטבח ענקי, יש בו כיריים ותנור ומקרר, מכשירי חשמל שלא ראיתי מעולם. שתי משרתות מועסקות בבית הרב: הערבייה מבשלת, והיהודייה - זו אמא שלי - מנקה. המדרגות שמובילות לקומה השנייה מתפתלות לעבר עליית הגג, שבה יש חדרון קטן. זהו החדר שהעמידו לרשות אמי, ובחדר הזה היא מארחת אותי, מפתיעה אותי בפרוסת עוגה ששמרה עבורי.
אך עד שאני מגיעה לחדרה, עולם ומלואו נחשפים לעיני: הבית שונה מאוד מנוף המלאח. אני מציצה בחדרים, מתפעמת ממדפי הספרים - מאות ואלפים, וכשהרבנית נותנת לאמי בגדים שכבר קטנים על בנותיה, אני מודדת אותם ומרגישה כמו נסיכה. כבוד הוא לי ללבוש את השמלה הוורודה שהיתה על גופה של בת הרב.
לפעמים, כשכבדו עלי הגעגועים, נשארתי לישון עם אמא בעליית הגג, ובבוקר גיליתי שבחזית הבית עומד רכב שחור, מהודר ונוצץ עם שוֹפֶר. הנהג מסיע את בנות הרב לבית הספר "אליאנס" והרב מורה לו להסיע גם אותי. למה שאקטר על מעמדות ואפליה? הנה אני, מרים הקטנה מהמלאח של קזבלנקה, יושבת במכונית מפוארת וחוצה את שדרת העיר על גלגלים.
מאז ומתמיד האמנתי שזה עניין של השקפה, של זווית הראייה. אתה הוא זה שמחליט אם להתמקד בחצי הכוס הריקה או המלאה. אמנם אמא עובדת כמשרתת, אבל היא משרתת בבית הרב, וזו זכות גדולה. ובזכות עבודתה אנחנו הופכים לבני בית אצל הרב, שמחבק אותנו כאילו היינו ילדיו.
יום אחד הזמין הרב אותי ואת אחותי זהבה לנסוע עם ילדיו לסרט קולנוע. גם לשם הוביל אותנו הנהג הפרטי. התענגתי על חוויית הסרט ועל הליברליות של הרב. בספרייתו עמדו ספרי הקודש לצד ספרי חול, ולילדיו הוא קרא בצרפתית את "שלגייה ושבעת הגמדים". הפתיחות הזאת חלחלה לי לוורידים, ולימים היא זו שתנחה אותי לא ללמד בבתי ספר דתיים, אלא דווקא בממלכתיים. בבית הרב הבנתי שאתה יכול להיות יהודי ועם זאת משכיל ומודרני ופתוח לעולם.
"למה אמא לא משכיבה אותי לישון?" שאלתי את אבא ברגע של געגוע. בבתים של חברותי ראיתי שהאמהות שלהן טיפלו בהן ושרו להן לפני השינה.
אבא שתק. כשגלגלתי את השאלה לעבר אמא היא הסבירה: "אבא לא מצא עבודה, ומישהו צריך לפרנס. ואת צריכה להגיד תודה שאני עובדת. מהבית של הרב אני מביאה לא רק משכורת, אלא גם בגדים ואוכל, ובעיקר ברכות." "

מרים לא ראתה בעונייה נחשלות, אלא הרפתקה, ודרך ללמוד על העולם ועל הצדדים האחרים שטרם פגשה,  שמצאה את הכוחות בתוכה פנימה כדי לצאת ולפרוח. שבנתה בית לתפארת מדינת ישראל. (וזאת אינה סתם לשון מליצית) דמות שיש רק להעריץ ואי אפשר לקנא בה. דמות שמצאה תעצומות נפש וכוחות מפסוקים ופרשיות בתנ"ך. דמות שעיני הילדה שלה, עיניים סקרניות לא כבו. שאהבתה לחיים ולבניה מעוררת קנאה והתפעלות. אך לא גורלה, שצחוק הגורל שאת הסיפור "שלוש המתנות" שחלקה עם הוריה, הגשימה בחייה.
אין טרוניה ואין כעס כי אם השלמה וקבלת הדין. נראה כי החיים מכינים את האנשים. לא פעם ולא פעמיים חשבתי שמרים היא כמו איוב,  איוב המודרני, בגרסה החדשה. מר-ים.  היא נגעה בי, נגעה בי בכל נימי נפשי, וכל כך רציתי שהיא לא תצליח לעשות זאת. לא רציתי להיקשר, לא רציתי לכאוב.

עד עמוד 236 אילו הם דבריה של מרים, ואחר כך באים בני המשפחה ומספרים.
בחרתי להביא מדבריו של אליאסף פרץ, :
"בצבא אתה חייב להתחספס עד הסוף. אתה נכנס לעזה, מגיע לבית של איזשהו מבוקש, ואתה יודע שמהבית הזה יצאו מפגעים. אתה יודע שמהבית הזה אולי יצא המחבל שהרג את אחיך, או בן דודו. אתה יודע שמהבית הזה יורים קאסמים על שדרות ועל אשקלון. אבל כשאתה פוצח את הדלת של הבית אתה לא קורע אותה ולא תולש מציר. אתה פותח את הדלת בשקט, לאט, לא בבעיטה, מפני שאולי יש בבית הזה ילדים. ובמהלך החיפוש בבית אתה משתדל לעשות כמה שפחות בלגן, וכשאתה נכנס לשירותים אתה מנקה אחריך. אתה מתנהג כמו בן אדם כשאתה עומד מול בעל הבית שאולי מת להרוג אותך ואולי ינסה להרוג אותך דקה אחרי שתצא.
לפעמים הרגש דוחק בך ואומר לך:" מה אתה חייב לאיש הזה? הוא מחבל," אבל אז מתחולל הנס, השכל מתעורר, והוא פוקד עליך להתנהג כמו בן אדם. בצבא אין מקום להרבה רגש, אתה חייב לעבוד עם השכל. למדתי את זה בדרך הקשה. על הציר שבין הרגש לבין השכל התנדנדתי רק עד שהגעתי לצבא."

בפרק האחרון כותבת מרים שיש גן עדן, והיא מסיימת בתיאור הבא:
"לפעמים אני משפילה את עיניי אל הסידור שכבר רטוב מדמעות, ולא מבינה איך הוא עדיין לא נקרע. וכשאני קוראת בספר איוב את הפסוק 'ובני רשף יגביהו עוף' אני חושבת על בני פרץ שהגביהו עוף בטרם זמנם. לפעמים אני מרימה את ראשי לתקרה - תקרת בית הכנסת שאליעזר בנה, עם חלונות - ורואה את השמיים שמעליה, ומתפללת שהקול שלי, החרישי, יחצה את עובי הבטון, ינשא השמימה ויגיע עד לשם. כי יש גן עדן. אני בטוחה."



זהו ספר לא קל.  ספר שקראתי בגמיעות קטנות, דף, דף וחצי, הפסקה, אף נוזל, דמעות נמרחו על פניי, עפעפי התנפחו ועיניי אדמו.  שוב ושוב חזרתי אל הספר. לא יכולתי להניחו מיידי. למרות שידעתי מה סופו. מה סופם של בניה ובעלה.
נגיעה אישית, גיליתי במהלך הקריאה שקרוב משפחתו של בעלי נהרג יחד עם בנה אוריאל פרץ.  שבהלווייתו נכחתי.
האם פרוזה יכולה להיות שירה? חיים יכולים. חייה של מרים פרץ (אוחיון) וכתיבתה של סמדר שיר.
לקריאת הספר יש להצטייד בזמן ובממחטות. אני דמעתי.
מרים פרץילידת קזבלנקה, גדלה במעברת חצרים בבאר שבע, למדה חינוך באוניברסיטת בן גוריון והלכה אחרי בעלה לשארם-א-שייח', גידלה שישה ילדים והיתה שותפה לגידולם של אלפי ילדים אחרים כמחנכת וכמנהלת נערצת.

האפרוחים שלנו-עידכון

סיפרתי לכם כבר על 4 האפרוחים שקנינו נועה ואני ביום חמישי?
אז ככה, הם הוכנסו אחר כבוד אל מעין בית/לול שבנינו עבורם, והפעם וידאנו שאינם יכולים לחמוק ולפגוש את פיו או פיותיהם של חתולי השכונה, את הבית מיקמנו על פיסת הדשא הקטנה שמאחורי הבית, למחרת בבוקר נועה קמה השכם השכם בבוקר, ואצה רצה לראות מה שלום האפרוחים, אריאל כבר היה בדרכו לבית הכנסת יחד עם אביו.
לקול צעקותיה-אמא אמא, שניים לא זזים ועושים עם הרגל ככה רצתי החוצה. הם מתים הספקתי לצעוק עוד לפני שהגעתי. זכרתי את אותו בוקר לאחר שהחברה של הבן הביאה לנועה ארנבת קטנה, למחרת באה אליי נועה עם חיוך על הפנים הארנבת נחה בזרועותיה, מגוננת, ונועה אומרת-אמא תראי איזה יופי הארנבת אפילו לא זזה כשאני מלטפת אותה.
(היא היתה מתה!)

שני אפרוחים ישבו צמודים זה לזה, רטובים עד לשד עצמותיהם רועדים עיניהם עצומות ומצבם נראה בכי רע. בקושי ציצו.
שניים אחרים שכבו בפישוט איברים על הדשא, כשנחילי נמלים מטיילים להם עליהם, עוקצים ופוצעים אותם, (איך שכחתי את הממטרות? אי? כעסתי על עצמי?)
 נגעתי באפרוח הקרוב, הוא הגיב חלושות, שלפתי אותו משם, נגבתי בסמרטוט, שלפתי את הנמלים וכיסיתי בסמרטוט, את הרביעי הוצאתי והכנסתי אל פח אטום ושחור שעמד ליד. הוא עדיין זז קלות אך נראה כי החיים נוטשים אותו במהירות, לא רציתי שיהיה טרף לחתולי הרחוב, להם יש מספיק אוכל.
את השניים שעוד נצמדו זה לזה הנחתי על מגבת חמה. אט אט הם פקחו עיניים.
את השלישי המשכתי לחמם בכפות ידיי.
השמש זרחה וחיממה את העולם ואיתו את שלושת האפרוחים לאחר כשעתיים, חשבתי שאולי, אולי ישנו סיכוי קלוש שהאפרוח הרביעי עדיין חיי.
הוא היה מוטל שם בפח, אך הפעם הניע את רגלו.  את אותו תהליך שעשנו עם האפרוח השלישי - עשינו עם זה.
בסוף היום היו ארבעת האפרוחים, מצייצים, מנקרים בקליפות המלון ומנקרים בדשא את הזרעונים שפזרנו להם.
עכשיו אנו מחפשים מיקום חדש לאפרוחים. בכל אופן את הממטרות ניתקתי למשך יומיים.

המלצהבראי השפה-כיצד מילים צובעות את עולמנו



בראי השפה
כיצד המילים צובעות את עולמנו

גיא דויטשר

311 עמודים.
חרגול הוצאה לאור
הוצאת עם עובד.

זהו ספר אינפורמטיבי, מרתק מלא עובדות וידע ובמיוחד איך תפיסתינו את שלל התרבויות השתנתה במהלך מאתיים השנים האחרונות. לגיא דויטשר ישנה דרך יחודית לשמור על עירנות הקורא וסקרנותו. הוא מגיש מידע באופן זורם וקליל.
למרות שאין בדיוק תשובה לשאלה איך השפה מהווה מראה  או איך המילים צובעות ומשפיעות על חיינו. תמיד תהייתי למה באנגלית לכף היד כולל החלק החיצוני יש שם (hand) ואילו בעברית אין. אלא אם מציינים מפורשות. ולכו תסבירו את זה לתלמידים.



או הביטוי אדמוני, פרה אדומה ועוד. ולמה באנגלית אין ביטוי לתכלת ובעברית יש.וכשקראתי את הספר, הסתדר אצלי הפאזל (או נפל האסימון כפי שהיינו אומרים). למה באנגלית לחי, צומח, או דומם ביחיד  יש את כינוי הגוף (it).הספר פותח בפתח דבר ומביא ציטטה מן התלמוד הירושלמי, "ארבעה לשונות נאין להשתמש בהן בעולם" המחבר טוען ששפתו של עם משקפת את התרבות, הלכי הנפש ודרכי החשיבה שלו. דוגמא לאוניברסליות של השפה ומנגד שינויים בין שפות למושגים שונים (mind ושכל).לכל שפה יש את הדיקדוק שלה המאפשר הבעת מחשבות מורכבות.צמרבית הבלשנים מסכימים כי מרבית הדקדוק בשפה היא מולדת. הווה אומר שנולדים עם ארגז כלים למבנים דידוקיים.

בשער הראשון ישנו דיון על "השפה כמראה" המחבר פותח בווילאם אוורט גלדסטון "מחקרים על הומרוס והתקופה ההומרית" 1858, בפרק "השימוש בצבע ותפיסתו אצל הומרוס" מסקנות גלדסטון היו חדשניות ומפתיעות הוא מצא שהומרוס לא תיאר בצבעים נכונים את הים "ים כהה כיין" את השוורים, צמר הכבשים כמו סיגליות ועוד, כמן כן תיאר  את אותו עצם בכינויי צבע סותרים. הוא הניח כי חוש הצבע של היוונים שונה משלנו. כלומר מצבה הלא מפותח של תפיסת הצבע, וכי עם השנים התחיל שיכלול הדרגתי ביכולת לראות צבעים. בפרק הבא בספר המחבר מספר על הפילולוג לזרוס גייגר, שסקרנותו לשפת הצבעם התעוררה בעקבות תגליותיו של גלדסטון. הוא מצא כי בתרבויות קדומות, אין מילה לכחול, גם לא בעברית מקראית.  וכי הביטוי "כחלת עינייך" הוא למעשה השחרת את עינייך.
על הביטוי ירוק מפחד, ,"דבש ירוק"(תהילים סח, יד) , "ואבותיה בירקרק חרוץ" הוא מגיע למסקנה שבתולדות השפות "כחול עוד לא הוכר כמושג בזכות עצמו ונכלל בשחור או בירוק."
התפתחה תיאוריה שתכונות שנעשה בהן שימוש מונחלות לדורות הבאים, וכך קרה גם עם הצבע, ואז כאשר הגיעה קבוצת ילידים מאפריקה באו החוקרים כדי לראות בין היתר האם הם מבחינים בצבעים ונעשה ניסיון עם קווצות צמר. התברר כי הילידים  מסוגלים להבחין בגוונים כחולים.

המחבר עצמו ערך מעין ניסוי על בתו עלמה (שלה מוקדש הספר) וגילה כי מתן שמות לצבעים הוא אחד המשימות שמתקשים בהם ילדים, עלמה זיהתה צבעים ואת הצבע הכחול. הוא לא השתמש בביטוי שהשמיים כחולים ולכן כשהוא שאל אותה מה צבע השמיים היא לא יכלה להחליט אם השמיים לבנים או כחולים. (נקודה מעניינת למחשבה).

גייגר חשב שהמושג של הצבעים התפתח בתחילה משחור ולבן->אדום-> צהוה-> ירוק ->ככחול. חוקרים אחרים חשבו כי בחלק מתרבויות אחרות  נרכש הצבע הצהוב לפני האדום. אך בהמשך התברר כי לא כך הוא.
אנשים חשבו כי "עמים פרימיטיבים מדברים שפות פרימיטיביות" חלק חשבו כי אין דקדוק בשפות פרימיטיביות או שאין תיאור זמן, התברר כי הדבר אינו נכון כלל. התפיסה נבעה מכך שדוברי שפה אחת הבאים לדבר בשפה חדשה נוקטים אסטרטגית הישרדות: הם מפשיטים את השפה עד שלד יסודותיה ההכרחיים.

כמו כן אין דרך לבדוק מורכבות שפה, אי אפשר הרי לתת קריטריונים לכך. האם אוצר מילים גדול, או שימוש בזמנים, מורופלוגיה, או שפות עם מסורת כתובה לעומת שפות ללא מסורת כתובה ועוד. התברר כי דרגת מורכבותה של שפה "אינה תוצאה של בחירה מודעת או תכנון מחושב של הדוברים."
בתום השער הראשון מגיע החוקר למסקנה כי "התרבות היא כוח משמעותי, שהשפעתו רחבה בהרבה ואינה מסתכמת בהענקת תגים לרשימה קבועה מראש של מונחים ולמערכת קבועה מראש של כללים דיקדוקיים".
בשער השני מנסה החוקר להראות איך המונחים שלנו והתרבות שנלדנו לתוכה יכולים להשפיע על מחשבותינו.

המחבר בחר לקרוא לפרק השישי שלו "הבלוף של וורף" שכן וורף טען שבשפת ההופי אין התייחסות לזמן כלל ועיקר. אך חוקר אחר בשם מאלטקי מצא שכן ישנה התייחסות לזמן והביא את שלל ביטויי הזמן ששיש בשפה זו.
בשבט אחר המאצס מצא דיוויד פלק שהשפה מחייבת את אנשי השבט לערוך הבחנות מתוחכמות  בכל פעם שהם מדווחים על אירועים, לדוגמא מתי ראו את עקבות באיזה עבר זה ( עד חודש, מחודש ועד חמישים שנה, ויותר מחמישים שנה.)

הומבולדט טען כי ההבדלים האמיתיים בין השפות "אינם נעוצים במה ששפה מסוגלת לבטא, אלא ב'מה שהשפה מעודדת וממריצה את דובריה לעשות מתוך כוחה הפנימי'"

בשפת הגוגו ימיטיר-(שפה של ילדי אוסטרליה) נמצא כי אין התייחסות למיקום מהבחינה האגוצנטרית, כלומר הם אינם מבחינים בין ימין שמאל, קדימה ואחורה או לפנים ואחור. כי אם על פי מיקום גיאוגרפי, מזרח, מערב, צפון ודרום.  עקב כך תפיסתם של פריטים במרחב משתנה יחסית אלינו. (הוא מדגים בספר בעזרת ניסוי שהקורא מתבקש לבצע) (באותו פרק מצויין גם מקור המילה קנגורו- ולא זה אינו מה שאתם מכירים, זה אינו, מה שאלת, ואינו איני יודע, כי אם שמו של זן מסויים מאוד של קנגורו שנדיר לראותו ליד החופים.)

אם עד כה הנושאים מצאו חן בעיניכם אזי יש עוד בספר הזה.
אני נהניתי לקוראו.

וקישור למאמר שפורסם בכלכליסט: המאמר למה אין כחול בתנ"ך

המלצה לספר" שקרים"

שקרים
מחברים שונים.
213 עמודים
מסמרים.


זהו ספר מרתק, מכיל סיפורים וצילומים ואיורים שהמכנה המשותף להם הוא שקרים. שקרים ומציאות שמקבלת לעיתים אמיתויות אחרות.
לעיתים ישנה תוחשה שהדמויות עצמן ממציאות לעצמן מימד אחר, מציאות אחרת.  כמו בסיפור הפותח" הוא יכול להגיע לתל אביב, למרות הכל."  או התמונות של פבל וולברג, או באיורים של שלומי נחמני
שמאוד מאוד אהבתי.

במיוחד נקשרתי אל הסיפור האחרון,  סיפור שנקרא "חידושים והמצאות"-רון כחלילי,  המספר ששמו נוני, מתאר את משפחתו בתחילה לקוראים ובהמשך לבנו, מתאר את הוריו, אביו ובמיוחד את אימו שהטיחה את האמת בפרצופם של כל הסובבים אותה , למספר יש ביקורת גלויה על כך"אפשר לחשוב שזו חוכמה גדולה, להגיד את האמת בפרצוף, לומר לאדם, בין שהוא קרוב ובין שהוא קרוב מדומה, מה שאתה חושב עליו באמת. ואת מי האמת הזאת , הנכלולית, החמקמקה, רבת ההבעה והעמוקה כשאול, משרתת? [...] קחו את אבא שלי, לדוגמה. אמא שלי טוענת שהוא היה חרא אבא וחרא בעל. אבל זאת האמת שלה"

הילדים אהבו את האבא, והאם בזה לו, האב עלה ממצריים, לבדו,בן למשפחה אריסטוקרטית, כשהיה ילד בן 13, משפחתו התפוררה והתפזרה והילדים רצו לדעת למה האב לא מתקשר לאימו.  לאם קראו "גמילה" שפירושו –יפה. האב לא משיב "ואמא שלי היתה מגחכת: הוא יענה לכם כיצמחו לי שערות על כף היד, איך אני בשבילכם?" (




לרגע ראיתי אני את אמי שגם היא ילידת מצרים משתמשת בביטוי הזה, כשאצבעה חורצת קו דימיוני על כף ידה הפתוחה, את תהיותיה לגבי אבי ולגבי אחיו.). ויום אחד מגיעים גבר ואישה מהודרים בלבושם, ובמבטא צרפתי אל ביתו של נוני, מתברר שהם הדודים של נוני, אחים לאב אמיל. הדודים מתאכסנים במלון, והאם אינה מבינה איך יצאו האחים כל כך שונים. האב אמיל מחליט לקחת את אחיו ואחותו אל הכותל ושם מתרחש דבר שהמספר  אינו מבין, בעקבות זה ההאב אמיל אומר הנה הכותל, הדוד יורק, ונכנס אל הרכב ועימו אחותו והדודים עוזבים, וניתק הקשר.
כשהוא מספר אחר כך את הקורות אותם לבנו הוא חש שערך  חדש נוסף לחייו, ולכן הוא אומר לבנו:"
"לא רק בן מהגרים אני, אלא בן למהגרים אידאולוגים, שקרעו קריה על בנם רק בגלל דעותיו הפוליטיות או בשל גישתו לארץ היהודים החדשה. אנ לא חלק מהגוש המזרחי הזה, הדתי, המשיחי..."בערב אישתו אומרת לו:" אתה עושה לעצמך הנחות. במקום להתמודד עם האמת הפשוטה, אתה מתפלסף וממציא תיאוריות שלא מחזיקות מים, אבל גורמות להיסטוריה שלך או למצפון לרחוץ בניקיונם, ולהמציא אותך מחדש. "

אהבתי.

כל פרשה בתורה-המלצה

כל פרשה בתורה
שיחות על פרשת השבוע
יואל רפל
247 עמודים.
כנרת, זמורה ביתן -מוצאים לאור.

אצלנו בשולחן השבת כל אחד נושא דברים ו/או שאלות העוסקות בפרשת השבוע, (מי שמפרש או שואל ששאלה הקשורה בעייני הפרשה, או מוצא קישור אקטואלי לעינייני השעה- פטור מהדחת כלים) על כן ספר זה קרץ לי. 

מעיון בספר מצאנו בעלי ואני, כי הספר אכן מתאים על מנת לפתוח בו שיחות על פרשת השבוע, הוא מביא רעיון אחד קצר ומרכזי  (או שניים)  בנושא הפרשה השבועית.
המחבר מביא נקודות השקפה השונות משאר הספרים המוכרים לי, הוא מוצא כל מיני השוואות מאוד מעניינות בין הנושאים שנידונו,  ניכר כי מי שכתב את הספר בקי בפרשות השבוע ובתנ"ך. כמו כן ידיעותיו בהיסטוריה של עם ישראל וההיסטוריה הקדומה נרחבות.

אם המחבר היה בוחר להרחיב את הנושא הנסקר בפרשה, הדבר היה מעניין יותר, שכן בספר ישנן רק טעימות ורציתי עוד.

דוגמאות:
בפרשת פנחס  עוסק המחבר בפרה אדומה. אחת הפרקים הקשים והתמוהים ביותר בתורה. מצווה שאינה מובנת אך חייבים לקיימה, הוא מביא לשם כך את דברי רש"י על הפרשה, את דברי המשנה שהיו רק מקרים מועטים "מדובר בשבעה או תשעה מקרים בכל שנות קיומו של המקדש"
הוא  עוסק גם בסיפור "נחש הנחושת" שב\הפך ברבות הימים לסמלם של העוסקים ברפואה.


בפרשת בלק, עושה המחבר קישור והשוואה בין אברהם לבלעם, ומביא ציטטות מפרקי אבות, 


פרקי אבות ה יח
(זה אינו דבר חדש בספרים שיש בהם דיון בפרשת השבוע)
מקור ההשוואה ניתן למצוא "באירועים הנקשרים בהם ובביטויים לשוניים החוזרים אצל שניהם,  אצל אברהם נאמר "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו" (בראשית  כב ג) ודורשים חז"ל : ולא היו לו כמה עבדים (שיעשועבורו את העבודה?) אלא אהבה מקלקלת את השורה." והיפוכו בבלעם. גם במקרה שלו נאמר "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו" (במדבר כב כא) ודורשים חז"ל "ולא היו לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה. (בראשית רבה  ה ח) ועוד על אברהם נאמר כי הלך לעקדת יצחק "ויקח את שני נעריו איתו (בראשית כב ו) וכך גם בלעם שיצא לדרכו "ושני נעריו עימו" (במדבר כב כב) חז"ל שלא יכלו להתעלם מההשוואה, מיצו אותה בפרקי אבות בהבדלים שבין תלמידיהם..."
 כמו כן הוא מביא ממצאים היסטוריים התומכים בקיומה של הדמות בלעם. "כתובת  עתיקה שנמצאה ב1967 בידי משלחת הולנדית בתל דיר עלא שבעבר הירדן המזרחי מאזכרת באופן מפורש את בלעם בן בעור, שהוזמן בידי בלק בן ציפור לקלל את שבטי ישראל ונמצא מברך."

לסיכום, אהבנו, ורצינו עוד.

יום חמישי, 14 ביולי 2011

הדתל"שים - פוריה גל גץ (ספר)


הבוקר קראתי את הכתבה הזאת:

ואז נזכרתי במה שכתבתי לאתר של נורית (אישה מדהימה ובזכותה התחלתי את מתן הסקירות לספרים, את הספר הזה היא השאילה לי לקריאה כמו עוד רבים אחרים) הנה קישור לאתר של נורית ממליצה בחום :-)


הדתל"שים - פוריה גל גץ (ספר)
הוצאת עם עובד
233 עמוד
2011
עיצוב העטיפה: יהודה דרי.
 מסע אל עולמם של דתיים לשעבר

לפני כעשור שוחחתי עם אדם שאמר שהוא דתל"ש, אז עוד לא הכרתי את המושג, והוא טרח והסביר. ובכל זאת לא הבנתי, חשבתי שיש או דתי או חילוני,)אין באמצע אמרתי) לא הבנתי מה לאדם שהוא דתי לשעבר ולנסיעה לאומן לקברו של צדיק. תחליט אמרתי לו או שאתה דתי או שלא. איך אפשר לרקוד על שתי חתונות?! איך אפשר גם וגם?!  ולכן כשנורית הציעה את הספר-החלטתי לקחת אותו ולקרא. לא התחרטתי אף לא לרגע. הספר מרתק מאיר ויצאתי עם מידע  ותחושה של ערך מוסף. ספר שהשאיר אותי כקוראת חושבת על הדברים אותם קראתי גם לאחר שתמה הקריאה, מצאתי את עצמי מעלעלת שוב בפרקים ובמיוחד בפרק חמישי.

דתל"ש הוא ביטוי/כינוי חדש יחסית לאדם שהוא דתי לשעבר, יש גם את הביטוי דתל"פ דתי לפעמים, או דתי בופה-דתי שבוחר מה לקחת מהדת ומה לא. כנראה  שהמושג חילוני לא תמיד מתאים לאילו שהם דתיים לשעבר, או דתיים בופה. פוריה גל גץ דתל"שית בעצמה יצאה לחקור את התופעה הזאת בנסותה למצוא קווים לדמותו של הדתל"ש המצוי.

תוך כדי מחקר וראיונות מרובים, (שנעשו על עשרות מרואיינים, ואילו שהובאו בספר-מתגלים כמרתקים במיוחד) ראיונות שמאירים ומבהירים רבות לקורא, מתברר כי אין קווים המאפיינים לאנשים שבחרו לעזוב את הדת, להיות לשעבר, האם יש משהו שמצביע על הסיכויי של אדם להפוך לדתל"ש  או האם קיים  אב טיפוס לדתל"ש, ובכל זאת ישנם מאפיינים שאותם נושא הדתל"ש כגון שיחות שנשמעות אחרת, אנשים שממשיכים להתכתב עם  הרקע  הדתי שלהם, ריטואלים וטקסים שחלקם בוחר להמשיך ולקיים. חלקם בוחר להניח תפילין, או לברך ברכות כגון "אשר יצר" לקבל את השבת, אולי בצורה שונה במקצת.

בראיון עם אודי ליאון, מגדיר אודי את הדתל"ש כאחד שלוקח משני העולמות גם זה וגם מזה. והחלק שממנו הם צמחו ממשיך להיות חלק אינטגרלי מהם :"הזהות היא חלק מהפרקטיקה. היא כוללת  גם פרקטיקה, אבל זו יכולה להיות פרקטיקה מסוג אחר. יש למשל דתל"שים ששולחים את ילדיהם לחינוך דתי, ויש כאלה שלומדים גמרא בקביעות..." הוא טוען שהדתל"ש הינו תגובת נגד להתחרדות החברה הדתית. שהוא מורד בכך ומנסה ליצור סינטזה בין השניים. "התפיסה היא שאני בונה לי זהות שהבסיס שלה דתי, אבל עליה אני מרכיב את מה שאני בוחר. וכאן זה מתקשר גם לדתל"שים : כשם שאפשר לבנות זהות שהבסיס שלה הוא דתי ולהלביש עליה אלמנטים 'פחות' דתיים, כך אני יכול להיות חילוני שמרכיב על הזהות שלו אלמנטים דתיים,"

בפרק הרביעי, מראיינת גל את אריך גלסנר, שלמרות שנפרד מן הכיפה הוא עדיין לא מרגיש שייך. שהרגשת הזרות לא מרפה גם לאחר עשור בחברה החילונית. הוא מציין את הקושי שלו להצביע למפלגות השמאל. " כי גם היום אני מרגיש  מנוכר לשמאל המרוצה מעצמו, ונישאר משהו מרגשי הנחיתות הדתיים הישנים." 

בפרק החמישי עוסקת גל בדתל"שים מזרחים, ומגיעה לתובנות מיוחדות. שאלות רבות שעלו בעבר אצלי ולא חשבתי שאמצא תשובה מקבלות תשובה חלקית לפחות בפרק זה. שאלה כמו מדוע המפלגות החרדיות כגון ש"ס הצליחו היכן שנכשלה המפד"ל. מה המאפיין את המזרחים, או האמונה המזרחית בשונה מן האמונה האשכנזית, למה לא מצאו המזרחים בית בזרם זה, איך מקבלים המזרחים את העזיבה של בן משפחה את הדת לעומת האשכנזים ועוד שאלות. זהו פרק שמעז להעמיד בפני הקורא דילמות שבדרך כלל מטאטאות אל מתחת לשטיח. בעיני  זה אחד הפרקים החשובים שנכתבו. אעצור כאן כדי לא אגזול מכם את חדוות הגילוי ואשאיר לכם לקרוא ספר זה.


הדרך הקלה לשלוט באלכוהול - אלן קאר


הדרך הקלה לשלוט באלכוהול - אלן קאר (ספר הדרכה)
2010
279 עמוד
הוצאת בבל
הוצאת ידיעות ספרים
תרגום תמי דומאי        
EASY WAY to CONTROL ALCOHOL - Allen Carr           

אני יודעת שאלה המכירים אותי ירימו גבה, מה לי ולאלכוהול??? לגימה קטנה מבירה מעוותת את פניי,  ואני יורקת את המשקה. לא אוהבת את הטעם המר, בני האמצעי אומר-אמא- זה טעם נרכש. (שו נרכש? מי צריך טעם כזה? )
אז ככה לפני שנים רבות, באחד הקורסים שעשיתי פגשתי את ג. איש מרשים פיזית גבוה וחסון, משכיל ואוהב חברותא. הוא סיפר שהוא פוטר לאחרונה ממקום עבודה מסודר, תמיד נשא עימו תיק ג'מס בונד כמו שקראו לזה  אז. לפעמים בבקרים הוא היה מחפש , מסובב את גבו אלינו, פותח את התיק שולף בקבוק ושותה. עושה את זה בגנבה. כאילו שאף אחד לא ישים לב. אבל כולנו ראינו.
כששוחחנו, סיפר שאישתו התגרשה ממנו ושהוא כבר לא רואה את הבנות. למה-שאלתי. והוא פתח את התיק ובתוכו היו כמה דפי פוליו ובקבוק ערק.
למה אתה צריך את זה, הוא הראה לי את ידו, ידו רעדה. אחר כך הסתובב ושתה. "אני לא יכול בלי" אלו היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו. לאחר כשבוע סולק מהקורס. יותר לא שמעתי ממנו.
זאת היתה הסיבה שבשלה ביקשתי את הספר של אלן קאר- הדרך הקלה לשלוט באלכוהול. 
קראתי את הספר אט אט, מנסה להבין ולהיכנס לעולמם של אלה שהשתיה היא בת ליוויתם וזאת שהם אינם יכולים בלעדיה.
אלן קאר טוען ששיטתו יעילה במידה שווה לכל סוגי ההתמכרות, (שאלתי מספר אנשים לגבי הספר הקודם שלו לגבי עישון רק אחת מהם אמרה שהספר לא עזר לה) . אם זה כך אמרתי לעצמי אזי זה נהדר.
התחלתי לקרוא, הוא פונה לרגש ולשכל יחד, הוא מפציר בשותים שלא להפסיק לשתות עד לסיומו של הספר, יש לו 7 כללים והוא חוזר וטוען שAA טועים, אחרת הוא לא היה יכול להצליח, או שאלה שממש רוצים להיגמל יצליחו.
הוא מביא כדוגמא את התפיסה הרווחת בAA שעל פיה אלכוהליזם הוא מחלה שאין לה מרפא. הוא מבקש מהמכורים לא להקשיב לעצה זו ולשאר העצות הניתנות שם. אלא להקשיב למה שיש לו לומר, ובעיניי דבריו נשמעים הגיונים ופשוטים.
לגבי "המחלה" אלכוהליזם הוא כותב: " לא פעם אחת הגיעה לאוזני השמועה שניתן לקבוע אם ילד בן שנתיים  הוא אלכוהליסט ! מנין לי שזו שמועה ותו לא? מיכוון שאם זה היה אפשרי, היינו בודקים את ילדנו באופן שגרתי ביום הולדתם השני.
כשחושבים על כך, הקביעה שאלכוהליסטים שונים גנטית משתיינים אחרים היא דיי מדהימה, פירושה שהאלכוהול כשלעצמו הוא בעצם עניין שולי. אתם יכולים להיות אלכוהליסטים בלי שאי פעם שתיתם אלכוהול."
הוא מבקש מהקוראים שהם יחליטו אם הם חולים במחלה ולא איזו הגדרה מעורפלת (הוא מביא את ההגדרות המעורפלות לאלכוהליזם).
לשם כך הוא מביא את דוגמת הצמח הכדנית. צמח הטורף חרקים.
בפרק הרגע המכריע הוא הרגע שבו "אתם מגיעים לשלב הזה כאשר בני משפחתכם וחבריכם רומזים לכם שאתם שותים יותר מדיי.[ ...] אז עכשיו אתם הולכים להוכיח מה שתמיד אמרתם למשפחה, לחברים ולעצמכם שאתם שולטים במצב! איך תוכיחו זאת ? ע"י הפחת כמות המשקאות."
הניתוח שלו לגבי ההתמכרות מגיע מנקודה של אדם שהיה שם, ולכן ההסברים שלו יכולים להשפיע על האדם שרוצה להיגמל.
הוא מביא את שיטת כוח הרצון ככשלון, בתחילה אמנם השתייה היתה הנאה ומשענת אך אט אט היא הופכת לבעייה.  המכור אומר שהוא יוותר לגמרי, (לא להפסיק או לחדול)  ואז זה נעשה קשה יותר. "מים גנובים ימתקו".
השתייה והעישון בעבר נחשבו לסממנים של עוצמה, גבריות, קשיחות ותחכום בעבר, אך למעשה אלה ששתו (השחקנים והזמרים) היו כאלה לפני השתייה. ואילו השתייה פגעה בהם, וסופם היה מר.
לא אחת נוצר הרושם שהמשקה עזר למכור להתגבר על עכבותיו והפך אותו ממשעמם עד מוות לאדם מרתק.- אך אם הדבר כך- אז למה השתיינים אינם הופכים לאנשים מרתקים ומעניינים  יותר ככל שהם מתמכרים.
הוא מסביר כי משקאות חריפים הם "סם רעיל מאוד, ממכר מאוד, בעל טעם דוחה, שמיוצר מחומר צמחי מרקיב, סם שלא מקנה שום יתרון."
דומני שזהו ספר שיכול לסייע למכורים, שכן הוא סותר אחת לאחת את טענותיהם, ונותן להם כלים להתמודדות. חשיבותו היא במיוחד היום שמספר בני הנוער ששותים עולה ועולה, כי בעיניהם שתייה היא דבר מגניב לכאורה.

יום חמישי -שבת בפתח

בכל יום חמישי ישנו אותו ריטואל- שואלים את הילדים מה הם רוצים לאכול בשבת.
את הבעל אין צורך לשאול-תשובתו הנצחית-אוכל.
(נו טוב הוא אינו חסיד של אוכל, אך אוכל צריך שיהיה)

מחר אכין לחם על הגריל (מתכון בהמשך). דגים כמובן השוחים ברוטב אדום, עוף (על צורת הכנתו אחליט לאחר השיחה עם הזאטוטים) בשר, קציצות,  ואת השאר אחליט בהתאם לתשובתם.

הבוקר ניסע לשוק החיות, אולי נקנה מספר אפרוחים, אך הפעם נוודה שהבית אותו הכנו בעבורם יהיה אטום לחתולים.
לפני כשבועיים קנינו 2 ברווזונים יפיפיים, אחד צהוב כולו וגדול שני חום עם כתמים צהובים, הכנסו אותם לבית שבעלי בנה. ובבוקר התברר כי היתה לחתולי הרחוב גישה אליהם.
הם סיימו לצערנו ולצערם בתוך אחת או יותר מקיבות חתולי הרחוב.

היום יום שישי, אתמול נסענו נועה  ואני(אריאל בחר להישאר בבית עם המחשב) וקנינו, קנינו כל מיני דברים קטנים וכמה בובות פרווה מתוות, ובובת כלבלב הנובחת ופוסעת מספר צעדים, עגילים יפים לנועה, בגד ים, מטאטא ומגב קטנים לחדר של נועה, וכמובן 4 אפרוחים חמודים חמודים, שהמוכר שם לנו אותם בקופסא קרטון, שלף סכין יפנית ובתנועות מיומנות פתח כמה חריצים בכל דופן ונסענו חזרה.
כל הדרך שמרנו שהאפרוחים לא יברחו מהחרצים. הם הצליחו להוציא את ראשם ופלג גופם העליון מן החריצים. כל האוטובוס התמלא ציפצופי אפרוחים ואנחנו צהלנו.
אתמול ביקרנו את סיגי, וקבלנו המון ספרים :-)
נועה שיחקה עם בוני הכלב של סיגי ואח"כ עם האוגרים -היא כל כך אוהבת חיות.

הבוקר הכנתי את הבצק ללחם, העוף מתבשל על הכריים, הדגים שוחים ברוטב וההכנות לשבת בעיצומן.
מתכון ללחם :
1 ק"ג קמח מנופה,
1 כף מלח
2.5 כפות סוכר
כף שמרים יבשים
2.5 עד 3  כוסות מים קרים
רבע כוס שמן (אני משתמשת בשמן זית).

את המוצקים מערבבים יחד, מוסיפים את המים בהדרגה ולשים, ממתינים כעשר דקות ולשים שוב, מורחים על הבצק קצת שמן ומניחים לתפיחה.
כעבור כשעה לשים שוב ושוב מורחים מעל שמן.
ממתינים עד שהבצק יתפח לפי שניים מגודלו המקורי ולשים שוב.
יוצרים 4 כדורים שווים, ומהם קורצים שני כדורים מכל כדור. סה"כ שמונה כדורים. מניחים כעשר דקות,
אם יש לכם גריל גז ניתן להכין לחם עליו, לשם כך משתמשים בנייר אפיה שעליו מרדדים את הלחם עד לעובי של חצי סנטימטר, מניחים לתפיחה, מורחים מעל מעט שמן.
 מדליקים את הגז, וכשהכל חם, לוקחים את נייר האפייה עם הבצק ומניחים על גריל הגז, מכסים עם המכסה כחמש דקות, הופכים את הלחם, לחמש דקות נוספות.
מוציאים
בתיאבון.




יום שלישי, 12 ביולי 2011




מילימטר ומיליפלצת הנוקמת
ברי פריגת
דני ספרים
126 עמודים

ההמלצה נכתבה על ידי נועה בת 7 וחצי.

זהו ספר האחרון בסידרת מילימטר. זה סיפור דימיוני.
העלילה: ילדה קטנה בת 9 שלא מפחדת כמעט מכלום, היא אוהבת דברים מפחידים והרבה  ילדים מכים אותה.
קוראים לה מילי מטרלינק, יש לה חברים ששמם: אופיר ואלון.
כולם מכנים אותה בשמות מעצבנים, עד שאופיר חיבר וקיצר את שמה למילימטר.

עד שיום אחד היא נסעה לטירה השחורה מחוץ לעיר עם אביה והסתובבה בתוך הטירה השחורה ומצאה טבעת שקופה וענדה אותה היא ניסתה להוריד את הטבעת אך לא הצליחה.

היא פחדה שיתפסו אותה ואז היא גילתה שברגע שהיא מזיזה את ידית הטבעת העולם נעצר.

בספר זה המדען הגמד יצר פרפרים רדיואקטיבים ענקים שנשארו ועמדו על המדף ואחד מהם נעלם לאחר כמה דקות הפרפר עף והיה מעל הראש של המדען הגמד (ליליפוט) ואז משרת הענק גורילה הזהיר את ליליפוט מהפרפר הענק שרדף אחרי לילפוט. לילפוט נכנס לאגף הכלובים , לתוך כלוב של בואשים וסגר אחריו את דלת הכלוב.

מילימטר ומיליפלצת ומילירובוטית צלצלו בפעמון השער, ובסוף טיפסו על הגדר, הקפיאו את העולם  ונכנסו לטירה השחורה. הם ראו את גורילה נלחם בפרפר, מיליפלצת הלכה לחדר הסתרים שהיה חדר הגרוטאות של לילפוט.

כדאי לכם לקרוא  את הסיפור כי הוא מרתק מאוד ומקפיא את הדם.
אני אוהבת את הסדרה כי הילדה יש לה תכונות דומות לשלי. היא רזה ונמוכה ונראית קטנה לגילה.
אמא אומרת שזאת היתה הסקירה הראשונה של נועה על ספרים.


התנאים מדור החורבן לרבי עקיבא - אור רייכרט (קומיקס לילדים)
התנאים מדור החורבן לרבי עקיבא - אור רייכרט (קומיקס לילדים)


התנאים
מדור החורבן לרבי עקיבא
מאת אור רייכרט
55 עמודים, כריכה קשה

הוצאת דני ספרים
2011

 הסקירה היא של אריאל בן 11.5

על הספרהתנאים – מדור החורבן לרבי עקיבא מספר דרך ציורי קומיקס מקוריים את סיפורם המרתק של התנאים, שחיו מתקופת בית המקדש השני. הסיפורים מובאים מנקודת מבט היסטורית, על פי המקורות. הקומיקס מביא את הסיפור עם קריצה יצירתית, ומעביר בצורה חווייתית את אווירת התקופה, את המדרשים המספרים לנו עליהם ומפגיש אותנו עם דמויות מן העבר, בדרך שקוסמת גם לילדים של היום.


הסקירה של אריאל

כשאבא שלי קרא לנו פרקים מהספר, אז היה לי כיף מהספר ואפילו נועה אחותי הקטנה נהנתה, כשקראתי אני לבד את הספר, לא כל כך נהניתי, כי בספר התמונות /האיורים שלו נראים בעיניי פוגעניים, הדמויות נראות כמו שווצרים גמורים, והם נראות שמנות כאילו הם רק אוכלים כל היום, ולא לומדים תורה באמת.
העברית קלה וברורה.
רוב הסיפורים הם יותר אגדות ומדרשים מאשר סיפורים אמיתיים.
אני ממליץ לקרוא עם ההורים. מתאים גם לילדים קטנים.


תודה לאריאל

הרב של הקרקס - יאיר חסדיאל


הרב של הקרקס - יאיר חסדיאל
הרב של הקרקס - יאיר חסדיאל



הרב של הקרקס
יאיר חסדיאל
129 
עמודים
הוצאת ידיעות ספרים, ספרי חמד.סיפורים
 בשיתוף עם קסת ובסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות,
 עורך: יובל שמעוני,
 עטיפה: ניר דרום, .


לפני כחודש ימים קראתי הודות ל נורית את הספר "בית הדיו" ספר מעולה שמכיל סיפורים של כותבים חדשים יחסית. אחד מהסופרים היה יאיר חסדיאל . אמרתי אז שארצה לקרוא כל אחד ואחד מאותם סופרים, להפתעתי, זכרה זאת נורית ושלחה לי את הספר הזה לקריאה, להודות על האמת, שכחתי את שמו של הסופר, (אני פשוט גרועה בשמות) ואז התחלתי לקרוא וחיוך גדול נמרח על פניי. רק אז עשיתי את הקישור בין ספר זה לספר "בית הדיו

הספר מכיל 13 סיפורים, אהבתי את כל הסיפורים, וקשה עליי הבחירה ובכל זאת אחד הסיפורים בספר זה ובספר בית הדיו הוא הסיפור "חציצה" -סיפור יפיפה ועדין, הכתוב בשפתו העשירה של חסדיאל, ועוסק בבלנית מבוגרת, אשת רב,  העונה לשם עדינה (כמה שהשם הולם אותה) , הסיפור נפתח במילים הבאות:"כשהיא יוצאת מן הבית אל המקווה, שבו דמדומים מאוושים מקדמים את פניה של עדינה, והם מחפים כמו קליפת תפוז שהשחירה את בתיה הקטנים והמורעפים של השכונה הוותיקה ולוחשים כרימות סתרי תשוקה וטהרה."
עדינה שנמשכת אל בחורה צעירה, מיטל, המגיעה לטבילה, היא מכירה את ימי הטבילה של אותה בחורה, את מועד טבילתה. היא מנסה למשוך את הזמן כדי לשהות בקרבתה. " כשהיא מלווה את מיטל דרך חדר ההמתנה החוצה, מעבר לנדרש, בתואנה כי היא הולכת לנעול את המקווה," וכאן מתחילה העלילה להתפתח, נאמר לעדינה שמיטל אינה נשואה (וככזאת היא אינה רשאית לטבול) מה שקורה אחר כך מצוייר ביד רכה, אוהבת, חומלת ובעדינות רבה. 
סיפור נוסף שעליו קרוי ספר זה הינו" הרב של הקרקס" ילד קטן שמתה עליו אימו חולם בכל מאודו ללכת לקרקס, עוד בטרם מתה אימו רצה ללכת, אך דודו סירב, ועכשיו משמתה האם, ונותר עוד זמן קצר לנוכחות הקרקס במקום, הרבה טרם משיב לגבי השאלה האם מותר לילד בשנת האבל לבקר בקרקס. הילד הולך לקבר אימו ושומע אותה אומרת לו ללכת לקרקס, שם הוא פוגש את "הרב של הקרקס", הסיפור כתוב לעיתים בציניות ובחיוך ולעיתים מציג את ביקורתו כלפי החברה החרדית. 
גם הסיפור הפותח "פריצקעס" יפיפה, על ילד שזורק יחד עם חבריו אבנים על מחללי שבת, או על נשים שלבושן אינו צנוע, המגע שלו עם אחד האנשים, השומעים מוזיקה קלסית בשבת מתרחש לאחר שכלב רודף אחריו והוא מגיע אל ביתו של הזקן המזמינו להיכנס מאימת הכלב. 
סיפורים יפים ומגוונים יש בספר, כתובים בעברית עשירה, עיברית שלפעמים יש בה ניחוח של פעם, עברית של בית אבא. סיפורים עם קריצה, עם ביקורת, ציניות לעיתים, אהבה וגם חמלה רבה.

מי מאמין? אנטוניו מונדה


מי מאמין? – אנטוניו מונדה (ספר)
מי מאמין? – אנטוניו מונדה (ספר)


מי מאמין? – אנטוניו מונדה
הוצאת עם עובד
Tu Credi? - Antonio Monda
תרגום – דפנה עמית
2011
143 עמודים.
.

לאחרונה יצא שאני קוראת ספרים העוסקים באמונה, באלוהים ובמה שביניהם, "מי מאמין?" הוא עוד ספר בנושא, אך מזווית אחרת. זווית המנסה להתחקות האם האדם היוצר הינו מאמין ואם כן או אם לאו כיצד הדבר בא לידי ביטוי ביצירתו.

זה ספר שמחברו בחר לשאול
באופן תובעני, יוצרים מתחומי דעת שונים (מהתרבות האמריקנית) לגבי האמונה שלהם, האם הם אנשים מאמינים, מה הם חושבים על משפט מסויים, ולגבי קיומו או אי קיומו של האלוהים. המחבר מראיין בספר 18 מרואיינים, הוא מציג להם שאלות, והם מנסים לענות עליהן. חלקם סרבו בתחילה לענות על שאלות אילו. וחלקם שיתפו פעולה דיי מהר.

מחבר הספר, הינו אדם  מאמין, והוא טוען (כפי שרבים טוענים) שאין מי שיכול לחמוק מן החינוך שהוא קיבל ומן הדברים שבהם הוא מאמין. ויחד עם זאת, בספר זה מנסה המחבר/המראיין לשמור על ריחוק מסויים על מנת שיתאפשר לו לראיין את האנשים אותם הוא בחר. נתון מעניין הוא ששמונים אחוזים מן המרואיינים חושבים שאלוהים ברא את העולם. נתון מעניין נוסף הוא שמרואיינים רבים היו יהודים או יהודים לשעבר (המחבר לא ציין את זה כנתון- אך אותי זה עניין), וזאת יחסית למספרם באוכלוסיה.

(המתרגמת (או שהמחבר במקור) שמרו לא אחת על הביטויים ו/או שמות ספרים/סרטים הן באנגלית והן בשפות אחרות במהלך הספר,  כמו כן, הקפידה המתרגמת לכתוב ישוע במקום ישו כפי שהסביבה הקרובה אליי נוהגת לכנותו)

אביא מקצת מדבריהם ותגובותיהם של המרואיינים:
בראיון עם סול בלו, (וזאת לאחר שסול בלו נשאל אם הוא מאמין באלוהים ועל כך הוא ענה כן.) הוא נשאל - "אתה כותב "ההיסטוריה היא ההיסטוריה של אכזריות, לא של אהבה, כפי שרכי הלב חושבים... אם האל הקשיש קיים, הוא בוודאי רוצח"  (הכוונה לספר של הרצוג תשובתו לשאלה שהוצגה היתה:" יכולתי להשיב שהרצוג הוא דמות ספרותית, אבל אני רוצה לומר לך שאני מאמין שבחייו של אדם יש רגעים של יאוש וחימה והם צריכים להכיל חשיבה מתמדת על התעלומה הזאת: הרצוג חושב כל הזמן על הזוועות החוזרות ונישנות שהמין האנושי מחולל, אך המחשבות האלה אינן פוגעות ביחסיו  עם אלוהים"
סול בלו אומר שהוא אינו מטריד את אלוהים וזאת בהקשר לתפילות.

מייקל קנינגהם אומר שדמות האלוהים היא שחורה, ושהדת המאורגנת היא אחת הסיבות למה שדפוק בעולם. "אני כן חושב שעצם הרעיון של דוגמה- הרעיון שאני צודק ולפיכך האחרים טועין –פותח פתח לאותו סוג של קיצוניות שכנראה היא כוח המסוכן ביותר בעולם."
אחת השאלות שחזרה על עצמה היתה:" ..שאין דבר כזה אתאיסטים: יש רק מאמינים ועובדי אלילים." לכך ענה קנינגהם:" אז איפה ממקמים את המהפכנים החברתיים? אנחנו יכולים להאמין בכל מאודנו במשהו הגדול מאיתנו, בטוב הטעם שלך למשל, בלי להאמין באל כלשהו. צ'ה גווארה לא היה עובד אלילים, וכך גם אמה גולדמן."
לשאלה איך הוא רואה אדם מאמין הוא ענה:" אני חושב שכל מי שמאמין במשהו, מלבד קניות, הוא גיבור. אני מעריץ כל צורה של יראת כבוד לא אלימה."

לגבי נתן אנגלנדר- מי שכתב את התנ"ך יהא אשר יהא, הוא האלוהים. לשאלה האם אתה מאמין באלוהים הוא ענה: " הייתי אומר לא, לולא פחדתי מזעמו של האל."

כשהוא ראיין את פאולה פוקס בת ה82 בעת הראיון, וציין שהיא חייה בארץ ש90% מתושביה מאמינים באלוהים היא ענתה:" "שישים אחוזים מן האמריקנים חושבים שהשמש מקיפה את כדור הארץ" יש בתשובות לה שנינות שגרמה לי לחייך מדי פעם.

גרייס פיילי ילידת 1922, (בת 83 בעת הראיון) לקחה לא אחת את המושכות לידיה והיא ששאלה את המראיין שאלות, והפכה בכך את היוצרות.  אישה דעתנית, שאינה מהססת ואינה חוששת לומר את שעל ליבה. לגבי התנ"ך היא אמרה שהוא "ספר הספרים" המכיל "רגעי שירה גדולים" והתכוונה בכך לספר תהילים, היא הוסיפה:" העובדה שהמשורר הדגול הזה היה גם מלך לוחם הטרידה וריגשה אותי תמיד."  כשנשאלה האם יש חיים לאחר המוות ענתה:" לא, זה ברור." לשאלה נוספת של המראיין (ציטטה של דוסטוייבסקי-"אם אלוהים לא קיים, הרי שהכל מותר" ) (שאלה שחזרה על עצמה עם מרואיינים אחרים) ענתה- "מעולם לא האמנתי בזה. נראה לי שזה מוריד מערכה של האנושות וממצפונו הפנימי של האדם. בעולם התחוללו זוועות למרות האמונה באלוהים וההליכה בדכיו ( או לפחות מתוך אמונה שהולכים בדרכיו). .."

לסיכום, ספר מעורר מחשבה, מעניין ומעמיד את היוצרים בזווית שלעיתים שונה ממה שידוע לגביהם.