יום שני, 31 באוקטובר 2011

שער, סקס שקרים ואלוהים. ( הסקירה נכתבה ביוני 2011)

שער
סקס שקרים ואלוהים
בעקבות עשרת הדיברות.
המשוררים והשירים 2010
136 עמודים.
הליקון סדרה אונטולוגית לשירה.

שער בערבית פירושו שירה. ובעברית פתח כניסה רחב, ואכן חוברת זו היא פתח כניסה רחב לשירה. שירה שמקורותיה רבים ומגוונים, אל החוברת הוכנסו משוררים מכל רחבי העולם, לכל משורר שיר אחד או יותר ודברי הסבר על אותו משורר. ולעיתים מה חושב המשורר על שירה, כמו כן כאשר מובא שיר בשפה זרה, הוא הוכנס בשפתו המקורית ואחריה מובא תרגום לנוחות הקורא, בעיני הדבר מעולה (למרות שאני יכולה לקרוא רק בשפה האנגלית לצערי), את הערבית בקשתי מחברה לקרוא ואחר כך קראתי את השיר בעברית.
לשאר השפות לא היה לי מי שיקרא


אמיר אור כתב את המבוא,(וגם תירגם חלק מן השירים באנגלית) ובסוף החוברת היה פרק הנקרא : "קולות חדשים". קולם של משוררים חדשים, צעירים ומבוגרים כאחד. לעניות דעתי, כדאי יהיה לעקוב אחר כמה מקולות אלה.

אפתח בטעימה משירו של אבי אליאס:
"אלוהים ואיש שמן בג'יפ צהוב"
בדרך הנצחון ליד גן שרה,
הייתי אוחז בידה של סבתא ומספר לב
שהאיש השמן שנוסע בג'יפ צהוב ומעשן
סיגריות אסקוט, הוא אלוהים.
גם השוטר במדי הצמר הכחולים שליטף
כלבת בוקסר מנומרת, לא שכנע אותי
בסוכריות מילים, שאלוהים יושב למעלה.
עד שמישהו דפק בדלת ואמר שאמא מתה.

אני לא כל כך מכירה את שירתו של אבי אליאס אך אחרי שקראתי שיר זה – לחשתי" אלוהים".
יעל גלוברמן בשירה "שביל פרורי הלחם" (זהו עוד שיר שתפס אותי )כותבת:
כבר שנים שאת
בורחת מן הבית אל זכרון הבית
חומקת ממסדרון אל שביל.
יש לך צל למראשותיך
וצל על השולחן
לחרוט בו בצללים פחות כהים
את הסימנים שלך.
תמיד את מפזרת פרורים
מן הלחם השבור,
מתווה את מסלולי הדיו כדי
לפתוח דלת ולמצוא
ארשת אחרת על פניה של
האם החורגת מכל פרופורציה.
המילים שלך כולן
באו מן המזווה ההוא.
אם את לא מדברת עליה, את גונבת אותן.
פעם לכתוב היה מסלול הבריחה
עכשיו הוא מסלול החזרה.

איך היא שוזרת את סממני הילדות לתוך תולדות הנשמה שלה, כפרורי לחם. הוי עמי ותמי, תראו איך אתם מעניקים לנו את השביל חזרה.
מרק דלוז, משורר צרפתי כותב על השירה:
" 'שירה' היא אולי מסננת צפופת חורים, רעלה דקה נפרשת במבוכה בין המציאות לבין החושים, דרך להימלט מהמציאות הזו, 'נשמה יתרה' שהחברה סובלת בסלחנות ובמידה מסויימת של התנשאות, עדות לעולם אחר שבו המשוררים, עטופים בתכריכים טהורים שתפרו במו ידיהם הלבנות, מנופפים באורח מעורר רחמים בלפידים הכבויים של שיריהם הדמומים"
דניס נרקס, אמריקני, כתב את
Ben Adan
The American commanded me
In gestures, dig a hole
[…]
Perhaps in a moment He will lift me up
And hold me trembling,More scared than I
And more relieved.

השיר נכתב בתגובה לשיטת החקירה של הוצאות מדומות להורג ששימשו את הצבא האמריקני באפגניסטן ובעירק.

ורוני סומק כותב בשירו "סונטת חדר הלידה של החרב המתהפכת"
העננים הם הצמר גפן בו טובל אלוהים
את פודרת השקיעה,
על פני האדמה.

כל סיפור בראשית
מתחולל על רחבת הריקודים השמימית
וצל מטוס זרוק בפינה כנעל עקב
שמישהי חלצה על ענן חולף.

מצוואר הירח משתלשלים
מפתחות לחדרי הרעמים והברקים,
לחדר בו מציירים לעצי הדעת את עלי השלכת
ולחדר הלידה של החרב המתהפכת.

כמה מוזר שטרטור המנועים מתחת לכנף משתיק
צעקת תינוק שנולד הלילה ואת הגניחה המרעידה
את קפיצי המיטה, בחדר השינה של אדם וחווה.

כהרגלו, סומק "מצלם" לנו תמונות תמונות, כשמצלמת עטו הנובע, גם מקליטה לנו צבעים ומראות.

עלי נסוח מואסי יליד בקה אל גרבייה בשירו "האסופי" כותב:
איזהו הלחם אליו אתגעגע –
איזהו הקפה,
איזהו המגע –
ואמי,
מאז שאת האור ינקתי,
שהידה?
...

ואסיים בשיר האחרון, שירו של יצחק שחר:"מתישהו גבר"
מתישהו גבר
צריך להסתכל על אביו
ולומר: אני אוהב אותך.
הוא צריך לראות
את העיניים הכבויות,
את פצעי הגילוח,
ואת החזה הרפוי
ולומר באמונה:
אני.
הוא מוכרח לראות
את שער הגב,
את הגבות הפרועות,
ואת הציפורניים הגסות
ולומר בביטחון:
אוהב.
הוא חייב לראות
את השפתיים הסדוקות,
את המצח הקמוט
את הידיים הכבדות,
ולומר תוך כדי התכוונות:
אותי.

==
יוני 2011

יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

ימי הכלולות של ג'ואנה-סיפורים מן הגליל


ימי הכלולות של ג'ואנה

סיפורים מן הגליל

איילת בר מאיר

206 עמודים

אגם הוצאה לאור



זהו ספר המביא את סיפורן של תשע נשים שונות שהקשר בניהן הוא החיים בשלב מסויים לפחות בגליל.

איילה בר מאיר נכנסת לעורן של אותן נשים ומצליחה להחיות אותן. הספר נקרא על שם הסיפור הרביעי ואני בוחרת להביא את הסיפור הפותח את הספר- הסיפור נקרא "תטעמי" שבעיניי הוא הסיפור הכי יפה והכי נוגע בספר.  ( האמת שחששתי שאחר כך תבוא נפילה, אחרי סיפור כזה- אבל חששותיי התבדו לשמחתי)



" תטעמי" הוא סיפורה של אישה ניצולת שואה, שבנה אסף לוקח אותה אל צימר בגליל  "לנשום  קצת 'ריחות שמניחים את הדעת'. "

המקום מעלה בה מחדש את זיכרונותיה כילדה  ברומניה, העצים , פירות היער, הבתים, הכל הכל מתקשר אצלה לעברה, זיכרונות שהזמן לא מסכים ולא מסוגל להקהות.

השימחה מפכה בה, ו"הכל עולה על גדותיו" אין לה אוויר והיא מתחילה לספר לבנה אסף על עברה,  אסף מציין שהיא נראית צעירה ושאביו היה מתאהב בה שוב. היא טוענת שהם מעולם לא אהבו.

תוך כדי מתברר שאסף והיא עשו פעם טיול שורשים לעיירת הולדתה. בגיל עשר, אביה ואימה מחליטים לברוח והיא בחושי הילדה שלה מבינה שמהו לא בסדר. לדוברת יש אחות בשם נדיה, משפחתה מוחקת כל סממן להיותם יהודים, והם הולכים להיות המשרתים של משפחת לוצ'סקו. המשפחה  הרומנית שמנסה להצילם.

אב המשפחה מת ונקבר כגוי, האם מאבדת את שפיותה בהמשך, והדוברת מתאהבת בג'וזף בנם של המשפחה שהצילה אותם.

אם המשפחה היתה התופרת ובכך היא סייעה לרומני להצילם, הדוברת לומדת לזהות את מדי הגרמנים ולימים היא תוכל לזהות חיילים גרמניים עפ"י המדים.



לאחר המלחמה היא עלתה לארץ ופגשה בבעלה. נדיה והדוברת מסתירות את קיומה של האם "כשהגענו לארץ, היא השתגעה, התמוטטה  לגמרי. נדיה היתה אומרת וחוזרת, שביום שהיא קפצה מהרכבת היא ירדה מהפסים. אה, אתה לא ידעת על זה מיינד קינד? אז הנה עכשיו אני מספרת לך. היתה לך כאן סבתא בארץ, ואני ונדיה  הסתרנו אותה."



הסיפור נקרא תטעמי- בשל מנהגו של ג'וזף לתת לה לטעום מן הפרי תוך כדי שהוא אומר "תטעמי" ודברי הילדים מהיישוב הנושאים בידיהם סלילה עם דודבנים ואומרים לה "תטעמי".



הסיפור כתוב באיפוק, בדקות כזאת שזה צובט.



בספר ישנם סיפורים מגוונים, סיפור על חוזרת בתשובה, על פלסטינאית, על נוצריה ועוד.

המגוון ויכולתה של בר- מאיר להיכנס לתוך עורן ש הדמויות הוא שעושה את הספר לספר מקסים בעיניי.

ברור שאני ממליצה .


יום שבת, 29 באוקטובר 2011

הסדיר יבלום?

הסדיר יבלום?
אלוף (מיל') עמנואל סקל
466 עמודים
ספריית מעריב

את הספר קראתי בהפוגות, לא יכולתי לקרוא ממנו אלא במנות קטנות. מצאתי את עצמי מנענעת בראשי בתדהמה. חוזרת וקוראת שוב ושוב את אותם משפטים לוודא כי הבנתי נכונה. אוחזת בראשי, ולא מאמינה.

הספר עוסק בסוגייה של מלחמת יום הכיפורים, במיוחד בכל הקשור לגזרה בסיניי. לתפיסה שעל פיה היו אמורים גוחות הסדיר לבלום את המתקפה עד לגיוסם של חיילי המילואים ועד להתקפה של חיל האוויר.

בספר מתגלה ונראה כי כל הטעויות והמחדלים האפשריים והלא הגיוניים שיעשו -אכן נעשו באותה תקופה.
רמטכ"ל שאינו מכיר היטב את הגיזרה, מטרות מלחמה שאינן ברורות או אינן ברות השגה, מדינות "אף שעל" אי הגדרת קו נסיגה, או קו המוסכם על כולם, חוסר תיאום ופקודות סותרות, עבודת מטה אג"מית גרומה במטכ"ל, קיומם של תוכניות לא ברורות דיין למקרה הפלישה, תוכניות כגון "סלע"-תוכנית להערכות מלאה של כוחות צה"ל בפיקוד דרום ע"י אוגדות 143 ו-162, למעשה היא תוכנית לריכוז הכוחות בלבד, בנוסף לאוגדה 252 שנמצאת בהערכות בתעלה על פי "שובך יונים". אין תיכנון של מגננה, שביצועה היה מאפשר את סיום הלחימה
תפיסת הנסתדר של אלוף הפיקוד גונן :"יבואו (המצרים) -נסתדר!" תירגול לקוי של הכוחות, תירגולים שהתמצו בחבירה למעוזים.

בזבוז זמן יקר לאחר קבלת ההרתעה בערב שישי, היסוס בממשלה, רמטכ"ל שלמרות דעותיו הוא מסכים לתפיסה המנוגדת לדעתו ואינו מגייס כוחות מילואים, אי ביצוע תוכניות צבאיות ואי הבנתן של התוכניות הכתובות, כוחות טנקים בסדר גודל זעיר (54 טנקים בחטיבה 14, 34 ב275, 85 בעורף חטיבה 401, 110 טנקים בחטיבה 460 בי"ס לשיריון) מעט מאוד טנקים כנגד מאות שצלחו את התעלה, מספר שלא יכל למנוע או לפחות לעכב את כוחות האוייב, אי ריכוז הכוחות במקומות שבהם נצרכו, וביזבוזם על מעוזים שלא היתה בהם לחימה רבה, או לא היתה כלל לחימה. החלטה שניתנת לחיילים על התכוננות לנפילה בשבי כי אין מי שיחלץ ואז ברגע האחרון לחזור בהם מהחלטה זו. השקעה של 52% מתקציב הצבא בחיל האוויר, שבסוף מתברר כי הוא אינו יכול לענות על הציפיות שתלו בו, חיל אוויר שמהסס, שכנראה חשבו כי דמם של חיילו סמוק יותר, חיל אוויר שמטורטר צפונה ודרומה עד שאינו יכול לבצע את המטלות שלו, חיל אוויר שיוצא להתקיף את הגשרים כשאין בידו תצלומי אוויר של הגשרים, והוא נדרש לחפש אותם. חשש בממשלה ממה שיגידו אומות העולם, והדבר מנע התקפת מנע וגיוס כוחות מילואים. קרבות בלימה ויציאה להתקפה כשאין ידע עדכני ונכון לגבי מצב הכוחות, ריכוז כוחות או אי ריכוז כוחות, אי גיוס חיילי מילואים ועוד ועוד.

סימנתי לי כל הרבה קטעים ,כל כך הרבה מישגים שנעשו, שיחות שהעידו על חוסר הבנה של המצב, שיכולתי פשוט להעתיק את רוב רובו של הספר.

המחבר בחר לקרוא לספר "הסדיר יבלום" עם סימן שאלה כתפיסה הנוגדת את את ביטוי התפיסה שהסדיר יבלום עם סימן קריאה. תפיסה שמתברר כי היתה משוללת ולכן סימן השאלה הוא המקומם.

ספר זה הוא כתב אשמה חריף ביותר ויחד עם זאת יש בו גם מסקנות כי טוב שיקראו אותם קובעי המדיניות הן לגבי ההערכות המודיעין, התפישה כי עלינו להצטייר ככאלו שאינם מעוניינים במלחמה- למרות שידוע היה כי המלחמה תפרוץ! שעלינו להמתין עד לשעת השין. שלא כדאי להרגיז את ארה"ב ולצאת למתקפת מנע, למרות שלא היה ברור ולא הובטחה לממשלה אז שום תמורה בעבור אותה התנהגות. "ניתן לומר, ברמת סבירות גבוהה , שתקיפה כזו, לו בוצעה, היתה מעכבת את הגישור הכבד על התעלה,[...] שילוב של פגעה קשה בחיילים שמפעילים את הציוד[...] היתה מונעת מהמצרים את ביצוע הגישור הכבד למעבר טנקים.."


עמנואל סקל בוחר לסיים את ספרו בציטטה מתשובתו של משה בילינסון "עד שכוחו של עם ישראל בארצו ידון, למפרע, לתבוסה, כל התקפת אוייב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר, במנה האויב, בכל מחנות האוייבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו כי הכרח החיים אתו ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה."


==
נקודה אישית- באותה מלחמה הייתי רק ילדה קטנה תלמידה בכיתה ד'. את התחושה של סוף העולם אני זוכרת עד היום.
והנה משהו שכתבתי לפני כ 10 שנים, על אותה מלחמה:



הם באים, לפעמים הם מתכנסים יותר מפעם אחת,
כמו ילדים מבוישים, עומדים מחכים שאקרא להם.
כל אחד בתורו. הם יודעים שאני אקרא להם. כמו תמיד. אני לא יכולה שלא.

ראשון תמיד מופיע אבא של ניסים , כסוף שיער עם הטרנזיט האפורה והעיניים האפורות כמו צבע הרכב שהוא נוהג בו.

אחריו בא הבן של בוכו, נטול ראש ויד ימין. עם הצעקות של אמא שלו אמא שלו.

הקרוב של אמא הפראשוט, (צנחן) כמו שהיא הייתה אומרת.
באים בסדר מופתי.
למפגש.

אבא של ניסים, יש לו רק פנים בעצם. ( אני חייבת לתת לו שם, אבל אין לי, יש לי רק שם משפחה. לא - אז עדיף שישאר אבא של) הוא מופיע כמו בפעמים שהייתי רואה אותו נוהג ברכב הגדול אפור, כל בוקר. צוחק עם ניסים ירוק העיניים ושחור השיער, אני מביטה בו ויודעת שאבא כזה עם אוטו תמיד רציתי. אבא שיש לו זמן לקחת את ניסים ואת אח שלו,ושיש לו אוטו זה הכי חשוב. אני לא מצליחה לזכור איך קוראים לו לאח של ניסים אני זוכרת רק את הפנים ושיער יותר בהיר. רגע, הוא היה יותר קטן מניסים. הם תמיד באו עם אבא שלהם לבית הספר ועוד עם אוטו. רק לניסים בכיתה יש אוטו. ואמא כל כך יפה, את השם שלה אני עוד זוכרת, רחל. רחל קראו לה. אחר כך גיליתי שהיא היית האישה ש
MEME
זוהרה לא רצתה שעמרם יפגוש.
אבל זה לא הסיפור עכשיו, פעם אחרת, אני מגרשת את המחשבה.
אבא של ניסים רק עכשיו מדבר, בעצם אף פעם באמת לא שמעתי אותו מדבר. אז אני מנסה תמיד להלביש לו קול. את הקול של אבא שלי.

הוא שואל אותי איך גילית עליי?
פה אני מצטמררת.
לא נעים לא יפה.
בכלל לא.
זה היה...בתורנות מטבח שלי. ביום ראשון אחד.
===
עכשיו אני לובשת את הסינר הלבן. מסדרת יחד עם אורלי זאת עם השיער העבה כמו של סוס, את השולחנות הארוכים. נערוך את השולחנות עם הכפות הכבדות בצד ימין יחד עם הסכין ובצד שמאל את המזלג. אני רציתי לשים את המזלגות בימין זה יותר נוח, אבל אביבה המורה לכלכלת בית לא מרשה. אצלנו בבית היינו רק אוכלים עם כף או מזלג, בלי סכין אני חושבת.
אני לא אוהבת את האוכל של בית ספר.
אני שונאת שאני תורנית מטבח. רק חזרנו מסבא וישר הכניסו אותי לפה. כי המורה שלנו מוריס לא חזר אז יש לנו מורה חדשה. גם אבא שלי עוד לא חזר.למורה קוראים מרים קלמן, כן ככה קוראים לה.
אני לא אוהבת אותה, איך שנכנסתי היא צעקה עליי,
-למה אחרת?
אפילו לא נתנה לענות. רק שלחה אותי לתורנות מטבח. אני בכלל לא אשמה שרק עכשיו באנו מהנסיעה. חבל שאמרתי לאמא שנחזור הביתה והבטחתי לה שאני לא אפחד. חבל.
אפילו לא ראיתי את החברות שלי את שושנה ואת עליזה. ולא את שני היעקובים. לא נורא אני מנחמת את עצמי. עוד מעט המורה לכלכלת בית תצא להביא משהו ואני אצא החוצה לשחק קצת. תמיד אני בורחת כשהיא יוצאת. אז אני אראה את החברות שלי ואולי את שני היעקובים, השמן והרזה. ואלי גם את רפי.
היא יוצאת.
אורלי ואני צוחקות.
אנחנו רצות החוצה.
קר קצת בחוץ.
יש כמה שלוליות. אני נכנסת לשלולית. כל הרגליים שלי רטובות, כיף לי, לא איכפת לי שאני רטובה. יש במטבח ובחדר האוכל תנור. אחר כך אתייבש ואמא לא תדע.
אני יוצאת מהשלולית.
מתחילה לרוץ. אורלי נשארת שמה בשלולית.
ניסים בא ופתאום דוחף אותי, אני נופלת כולי לשלולית ומתלכלכת בבוץ.
אני מתעצבנת, כי עכשיו אמא תכעס עליי שהתלכלכתי וגם המורה אביבה לכלכלת בית תדע שיצאתי.. אני מקללת אותו,אני מקללת אותו "ינעל אבא שלך!" ואחר כך אני אומרת" הלוואי שימות!" ,
אני כל כך כועסת, אפילו שאמא אמרה שאסור לקלל. אני בכל זאת מקללת עוד פעם. הוא נהייה אדום, ניסים נהייה אדום, כל כך אדום שהעיניים שלו בולטות עכשיו . והוא מתחיל לבעוט בי. אמא זה כואב!
הוא ממשיך לבעוט ואני מתקפלת. אני לא מבינה למה הוא מרביץ לי, הוא אף פעם לא הרביץ לי. אף פעם.
אני בוכה.
בסוף הוא הולך.
אני נשארת שוכבת שם על הארץ מלוכלכת ובוכה.
סילקו אותי מבית ספר ואמא שלחה אותי למיטה בלי אוכל שפעם אחרת לא אקלל.

אחר כך, בצהריים, פאני זאת עם הצלקת בפנים באה, אמרה לי שאבא של ניסים מת
מת במלחמה. בתוך טנק.
ככה ידעתי.
בלילה אני חולמת על אבא של ניסים.
כמעט כל לילה אני חולמת על אבא של ניסים.
אבא שלי עוד לא בא מהמלחמה. ואמא כל הזמן כועסת וסורגת גרביים או כובע צמר. וסורגת.
אולי גם אבא שלי מת במלחמה?
אני שאולת את אמא אם גם אבא שלנו מת.
היא נותנת לי סטירה.

ככה ידעתי שאתה מת.
אני אומרת לפנים בעלות השיער הכסוף והעיניים האפורות.

גם אני קוראת הצללית בלי הראש והיד, גם אני רוצה לדעת. יש לה את הקול של בוכו. בוכו הפרסית.
בוכו היא אמא של הצללית. בוכו הפרסית מהפינה. זאת עם הכובע המצחיק של הבד על הראש.
רק בן אחד היה לה. רק אחד. והיה לה את אבא שלו. שעבד עם אבא שלי. אותו לא לקחו למלחמה. גם לא את אבא של חנה.
אני לא מצליחה לזכור איך הוא נראה, הבן של בוכו. אפילו שאני יודעת שאותו היכרתי. כי הוא נתן לי תמיד סוכריות, אני לא מצליחה למרות שפנים אני זוכרת. אבל מאז אני רק זוכרת שאין לו ראש ואין לו יד.
זה היה כמה ימים אחרי שאבא של ניסים מת. שאתה מת. אבל זה לא תורך עכשיו.
רק כמה ימים. בשבת אולי.
בשבת אמא הדליקה את הטלוויזיה. אפילו שאף פעם היא לא. היו סרטים כל כך יפים עם דני קיי וסוס לבן. אף פעם לא היו סרטים בשבת בבוקר. רק עכשיו. וחדשות . את החדשות לא אהבתי. כי הנה מגיע סוף העולם. אמא תמיד ספרה שבסוף העולם יש מלחמה וכולם ימותו.
אני לא רציתי למות. חוץ מזה יש סרטים יפים. אני אוהבת סרטים. אז לפעמים לא היה איכפת לי שזה סוף העולם. דווקא נחמד אם יש סרטים בסוף העולם, רק חבל שאבא לא בא. אמא נתנה לנו צמר ומסמרים מספר עשר כדי שנעזור לה לסרוג. פתאום שמענו את בוכו צועקת, ואחריה את אבא שלו. כולם יצאו. כולללם.
שמעתי מישהי אומרת -מצאו את הבן של בוכו בלי ראש ויד. המצרים הרגו אותו.
כל החצר של בוכו היתה עכשיו מלאה באנשים. ובוכו צועקת וצועקת. היא אף פעם לא צעקה. אני לא מבינה מה היא צועקת. היא צועקת במילים מוזרות. ואבא שלו הולך קדימה ואחורה מנענע בראש. הולך ומנענע. עד שמת הוא המשיך ככה ללכת.
ככה ידעתי שאתה מת. בלי ראש ויד.
מהמצרים.

יום אחד אמא נסעה. חזרתי מבית הספר והיא לא הייתה.
אבא אפילו לא בא. אז שמו אותנו אצל דודה חווה.
דודה חווה אמרה שאמא נסעה לדודים כי את הפארשוט שלהם הרגו במלחמה. אני לא יודעת מה זה פרשוט ודודה חווה מספרת שזה איש עם מצנח שיורד מהאוויר.
איזה כיף לו אני חושבת.
ואני אומרת לה איזה כיף לו.
-לא,היא אומרת, -ערבים הרגו אותו כשהוא ירד מהאוויר.
עכשיו אני לא חושבת שכיף לו. אני שונאת את הערבים.
אני שונאת מלחמות.

ככה ידעתי שאתה מת.
29-11-2001


רלה מזלי- קוראת בתמרים

קוראת בתמרים
רלה מזלי.
272 עמודים
הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אתחיל בזה שאומר שזה לא קל לקרוא את הספר. אבל מאתגר.
רלה מזלי מספרת את סיפור חייה עם התובנות שהיא צברה. תובנות ועמדות שנבנו והיא למדה להישיר מבט אליהן. היא לא עושה הנחות לעצמה. אישה כמעט בת שישים שמפתחת מודעות אישי וסביבתית.

הרבה תובנות. תובנות שמתחילות כאשר היא נמצאת ברכב שלה ואישה רוצה לעבור. חילופי המבטים בינה לבין הולכת הרגל. הולכת הרגל מהססת וגם היא.

" הבעיה היא שלא תירגלו אותך בזה. לא תרגלו אותי בזה. לא תירגלת-תירגלתי את זה. תירגלו אותך בעצור. תירגלת עצור. ציות. תירגלתי מאוד ביסודיות לעשות מה שאומרים לי. איש קטן ברמזור, איש קטן בטופס, איש קטן בספר-חשבון, אומרים לך. תקשיבי תעשי. הקף בעיגול. סמן בקו. אל תשקלי דעת או דעה או מה דעתך. תתרגלי לא להחליט. לא לבד.
אף פעם לא לבד. לא להחליט לבד. לא על דעת עצמך. דעת עצמך לא מומכת. אל תסמכי עליה. תתרגלי-תתרגלי לא לסמוך על החושים שלך, לא להפעיל שיפוט. לא לבדוק אפילו לא לבדוק איך הם נראים, מה הם אומרים החושים שלי, לא לפענח אותם כדי לנסות לברר אם את סומכת עליהם. ההוראה תגיד לך הרמזור יגיד לך. המכונה תגיד לך."
היא מביאה בפרק זה אפילו את חדר הלידה כדוגמא לכך.

רלה מזלי, אישה נשואה, אם לשני בנים ובת, מעמידה מול עצמה ומול הקורא את מחשבותיה, התלבטויותיה ודיעותיה. והכי חשוב מהמקום הזה שהכל שפיט. שעכשיו היא יכולה כן להקשיב ולשאול ולתהות לגבי התחושות שלה, לגבי הקו המנחה את האנשים.
הרבה סיפורים יש בספר סיפורי חיים של רלה מזלי. לעיתים היא מביאה גם את דברי העוזרות שלה. רובן פועלות מארצות זרות. פרט לאחת שאותה לבסוף היא מפטרת.

מזלי מביאה את אחת החוויות שלה, כששני עובדים זרים, אחד עם יד פצועה ומדממת ניגשים אליה, כשהיא עם ביתה הקטנה ומבקשים למעשה שהיא תקח אות לבית החולים. מזלי נעמדת נטועה ולא מצליחה להחליט מה לעשות, מזלי- היא לוחמת פוליטית שדואגת לפלסטינים לא מצליחה במקרה הזה להביא את עצמה לעזור לשניים. אך השניים גואלים אותה מההתלבטות שבה היא מצוייה ומחליטים ללכת לכיוון אחר מבלי לחכות לסיוע לאחר שנואשו ממנה.


שמו של הספר לקוח נובע מהפרק ארכיאולוגיה ביתית, שבטי ישראל 20-12, חלקה משולשת על יד מפרץ החניה, 1990-229

בחלקת האדמה – שטח נוי שהעירייה אמורה לגנן נפערים סדקם ומתוכם נובטים עצי דקלים. היא מנסה לגלות מה הוא מקור הדקלים, למרות שראתה בעצמה את נביטתם היא שואלת אנשים מאין הם הגיעו.
התמרם מהווים עדות לחיים אחרים שהיו בעבר, חייהם של פלסטינים.

היא מסייעת לאחרים בתנאי שהם אינם מתגוררים קרוב אליה, היא אינה רוצה לחוש מחוייבות אל השכנים שלה. כשהיא נמצאת ברכבת התחתית בפריז היא מוצאת את הגזענות שלה מכה שוב.

הספר מסתיים בתמונה שבה מזלי נמצאת במחלקה לאשרות בשגרירות של ארה"ב ושם אישה בעלת מבטא רוסי כבד מבקשת/דורשת מהפקידה שתרשום לה מה המסמכים שעליה להביא לאחר שהיא היתה 4 פעמים בשגרירות. הפקידה קוראת למאבטח והאישה מוצאת משם.

למרות שדעותיי שונות מדעותיה של המחברת, קראתי בעיניין את הספר. אולי כי הוא מנסה להעמיד מולי מראה, ואולי בשל הרצון הכן לבחון את הדברים.

המלצה חמה-אפשרות שלישית לשירה

אפשרות שלישית שירה

עיונים בפואטיקה מזרחית

סדרת מושג.

קציעה עלון

175 עמודים.

הוצאת הקיבוץ המאוחד.



המשורר המזרחי הראשון שקראתי היה ארז ביטון (זהרה אלפסיה ושיר קנייה בדיזנגוף), ואחר כך קראתי את רוני סומק (קו העוני). בעצם, לא חשבתי עליהם כעל משוררים מזרחיים. במיוחד לא על רוני סומק כמייצג. נו טוב- זה רק מה שהיתרו לנו ללמוד בבי"ס.

משוררות מזרחיות כלל לא היכרתי. אפילו לא ידעתי שהן קיימות. (אך הצליחו במשרד החינוך להסתיר אותן??- באיזו פשטות הם עשו את זה-וואלה הצליח להם.). ואולי לא חשבתי שיש צורך לתייג או לבדוק האם הרקע לכתיבה נובע מין המוצא, ושבעצם יצירה איכותית, אמורה להיות כזאת, למרות השיוך העדתי, כי היצירה היא אונברסלית.

וכאן בספר הזה, ספר המביא מושגים ומהווה מעין מבוא לעולם היוצרים המזרחיים ותפיסת המימסד, כאן- חושפת קציעה עלון, בפניי ובפני הקוראים את קיומם של אלו. היא מעמידה באור את קיומם של משוררים ומשוררות מזרחיים, היא מנסה ומצליחה ,לדעתי, לשפוך אור ולהבהיר כיצד תופס המימסד את הכתיבה של יוצרים אילו. כיצדה אשלייה של כתיבה אוניברסלית עפ"י דבריו של צ'ינואה אצ'בה מהספר ביקורת קולוניאלית ( סוגיית ההתקבלות בהקשר לכתיבה אפריקאית) " מטבע הדברים, יצירתו של סופר מערבי משוייכת אוטומטית להוויה האוניבקסלית. האחרים הם אלה שצריכים להתאמץ כדי להשיג אותה. [...] הייתי רוצה שהמילה ,אוניברסלי, תעלם לגמרי בכל הנוגע לדיון בספרות אפריקאית, עד לעידן בו יפסקו להשתמש בה כמילה נרדפת לצרות האופקים הקרתנית, אך המאוד משתלמת.של ההוויה האירופאית, ועד שהאופקשלה יוכל באמת להכיל את העולם כולו." עכשיו תחליפו את המילה אפריקאי ותשימו מרוקאי או מזרחי... אומר לכם משהו?! פוסט-קולוניאליזם כביקורת ספרות.

הספר כדברי המחברת "מציע פרדיגמה נוספת לקריאת המזרחיות, לקריאתה לא רק מבעד לנושאים השגורים שלאורם היא נקראת בד"כ כגון זהות, מחאה, הגירה, בין המזרח למערב וכדומה – וזאת מבלי להמעיט בחשיבותן של קריאות אלו. רצוני להציע לראות את המזרחיות לא כדבר אלא כמיקום, מיקום בין לבין, מיקום נייד שאינו מבקש למקם ולהתנחל, אלא יותר להצביע על אופן התכוונות עכשויי,[...] הסימנים שאני מבקשת לתת בקורפוס השירה המזרחית הם הצעה לאופק התבוננות יותר מאשר קביעת מסמרות."
היא ממשיכה ואומרת שמעשה הקריאה המזרחית הוא פעולת דיבור שאחת ממטרותיו היא גם לחולל פעולה של צדק חברתי. (ראו את שירו של סומק- קו העוני ואת שיריו הפולטיים של שמואלוף)

עלון מביאה גם את שירה של ויקי שירן "שוברת קיר" שיר ארספואטי מעין מסמך דוקומנטרי המסתיים באמירה:"כשמדברים איתי על שירה/ אני מביאה תמיד את דודתי שרינה/ בתור דוגמא/ ומקללת בשקט."

לא אחת מצאתי את עצמי תוהה מהי שירה. מה מגדיר שירה, קציעה עלון טוענת שהן ברודייה והן שירן יוצאים כנגד ראיית השירה רק כהתענגות על משחקים לשוניים. ולמעשה לאחר קריאת הספר אני מוצאת שלא רק הם. שבעצם רוב הכותבים המזרחיים. האפקטיביות של השפה.

עלון מדברת על שסע, שבאמצעותו ניתן להתבונן מחדש בשירה המזרחית. על תפיסה שבין שני צידי המתרס, היא מביאה את ויזלטיר ואת מירי בן שימחון כדי להדגים זאת. להדגים את הדיאלוג השסמוי והגלוי בין השניים כפי שהוא מתבטא בכתביהם.


כבר מעל שבוע שאני מסתובבת סביב עצמי וחושבת איך אפשר לתת סקירה לספר הזה. ולכן אסיים בקטע משירו שמתי שמואלוף (למרות שאני לא תמיד מסכימה עם דעותיו ובכל זאת... הרי שמו של הספר נלקח מאחד משיריו)

…אל תספרו לי על השואה
ותנהמו במגרשי הכדורגל כמו קופים ,ברגע
ששחקנים אתיופיים נוגעים בכדור
אל תספרו לי על השואה
ותקראו לרוסיים מסריחים ולנשותיהם זונות ….
אל תספרו לי על השואה
ותמכרו נשק דורסני לכל דורש
אל תספרו לי על השואה
כי לא בשביל המדינה הזאת הם מתו.

ספר חובה.

מזמן לא פרסמנו כאן חוות דעת וסקירות

אז עכשיו נשלים. :-)
שיהיה שבוע טוב מבורך ורגוע.
בלי גראדים ושאר מריעין.