כאוס רגוע
סאנדרו ורונזי
398 עמודים,
כתר ספרים, וקרן הוצאה לאור.
זהו מונולג של פייטרו פלדיני (אין הרבה עלילה בספר) פייטרו פלדיני בן ה43, מנהל בכיר בחברת תקשורת וטלוויזיה איטלקית, ואחיו קרלו, גולשים בחוף כשלפתע הם מבחינים כי יש שתי דמויות שטובעות, הם מחליטים להכנס לים ולהציל את האנשים למרות שאנשים בחוף מנסים להניעם מכך. פייטרו פלדיני מציל אישה מתביעה, ותוך כדי כמעט טובע בעצמו, שני האחים מצילים שתי נשים שהן אפילו לא מודעות לכך שקרלו ו פייטרו פלדיני הצילו אותן.
באותם רגעים שבהם פייטרו פלדיני הציל אישה מטביעה מתה אישתו לארה (כמעט אישתו) ואם בתו לנגד עיניה של בתו והוא אפילו לא היה זמין.
כשהוא שב אל ביתו הוא נוכח לדעת שישנה התקהלות וכי אישתו לעתיד נפטרה. זו היא בקצרה העלילה שמתרחשת בדפיו הראשונים של הספר, (עד עמוד 22).
לאחר מותה של אם בתו, ולאחר תקופת האבל מתחיל פייטרו פלדיני לשבת על הספסל מול בית ספרה של בתו. ככה הוא מנסה להבטיח לעצמו ולבתו שהוא יהיה שם. שכן הוא לא נכח במותה של לארה.
הוא מנהל את עבודתו ממכוניתו, באותו זמן עומד להתרחש מיזוג של החברה שלו עם חברה גדולה יותר, והדבר גורם לבלגן בחברה. אנשים מתחילים לעלות אליו לרגל, (גם עובדים מן החברה) אחותה של אישתו ועוד, עולמו הרגשי של פייטרו פלדיני חלול, הוא אינו מתאבל למעשה על אישתו, אינו מתקשר היטב עם בתו, יחסיו עם אחיו דיי קרים, ועולמו הרגשי דיי קר. אחד הדברים שצמררו אותי- ש פייטרו פלדיני מקיים יחסי מין כשבתו ישנה ליד, מעשן סמים עם אחיו ועוד.
אט אט אנו לומדים יחד עם פייטרו פלדיני על אישיותו ועל רגשותיו שלו. אין קו לינארי במונולוג, יש פלאשבאקים, והתרחשויות המתחוללות בהווה. פייטרו פלדיני מנסה לגונן על בתו, תובנותיו ופניית האנשים אליו מלמדת אותו דברים רבים על עצמו.
בתחילה כמעט נטשתי את הספר, לא אהבתי את סגנון הכתיבה, ואת הקור ששידרה הדמות של פייטרו פלדיני. אך בהמשך הספר נעשה יפה אפילו. במיוחד בסופו שמשדרג את הספר:
"טוב עשית" אני לוחש, "תמיד תעשי את זה. תמיד תגידי את מה שאת רוצה לומר"
זהו זה. זה מה שעוללתי. אני אפילו לא מצליח להביט בה מרוב בושה: באשמתי לעגו לה...
ובכל זאת, עכשיו,כשחשתי בפגיעה, שחוויתי את הבושה הכרוכה במה שמתגלה לי כשיאו של כישלון ארוך-ייתכן שחששתי ממנו ובאופן בלתי מודע אולי חיפשתי אחריו, אבל רק כעת התמודדתי איתו התמודדות חזיתית- רק כעת ההקלה מתחילה להתפשט בקירבי. אני ממשיך ללטף אותה בדממה, וכעת הדממה כבר לא מעוררת בי חרדה, משום שאינה המכילה עוד את המילים שאצרה בקירבה.
עפ"י הספר נעשה הסרט-אי של שקט. לצערי לא ראיתיו, אך שמעתי כי הצפייה בו כדאית.
מה שנותר לי זה לחפש את הסרט ולהינות גם ממנו.
סאנדרו ורונזי
398 עמודים,
כתר ספרים, וקרן הוצאה לאור.
זהו מונולג של פייטרו פלדיני (אין הרבה עלילה בספר) פייטרו פלדיני בן ה43, מנהל בכיר בחברת תקשורת וטלוויזיה איטלקית, ואחיו קרלו, גולשים בחוף כשלפתע הם מבחינים כי יש שתי דמויות שטובעות, הם מחליטים להכנס לים ולהציל את האנשים למרות שאנשים בחוף מנסים להניעם מכך. פייטרו פלדיני מציל אישה מתביעה, ותוך כדי כמעט טובע בעצמו, שני האחים מצילים שתי נשים שהן אפילו לא מודעות לכך שקרלו ו פייטרו פלדיני הצילו אותן.
באותם רגעים שבהם פייטרו פלדיני הציל אישה מטביעה מתה אישתו לארה (כמעט אישתו) ואם בתו לנגד עיניה של בתו והוא אפילו לא היה זמין.
כשהוא שב אל ביתו הוא נוכח לדעת שישנה התקהלות וכי אישתו לעתיד נפטרה. זו היא בקצרה העלילה שמתרחשת בדפיו הראשונים של הספר, (עד עמוד 22).
לאחר מותה של אם בתו, ולאחר תקופת האבל מתחיל פייטרו פלדיני לשבת על הספסל מול בית ספרה של בתו. ככה הוא מנסה להבטיח לעצמו ולבתו שהוא יהיה שם. שכן הוא לא נכח במותה של לארה.
הוא מנהל את עבודתו ממכוניתו, באותו זמן עומד להתרחש מיזוג של החברה שלו עם חברה גדולה יותר, והדבר גורם לבלגן בחברה. אנשים מתחילים לעלות אליו לרגל, (גם עובדים מן החברה) אחותה של אישתו ועוד, עולמו הרגשי של פייטרו פלדיני חלול, הוא אינו מתאבל למעשה על אישתו, אינו מתקשר היטב עם בתו, יחסיו עם אחיו דיי קרים, ועולמו הרגשי דיי קר. אחד הדברים שצמררו אותי- ש פייטרו פלדיני מקיים יחסי מין כשבתו ישנה ליד, מעשן סמים עם אחיו ועוד.
אט אט אנו לומדים יחד עם פייטרו פלדיני על אישיותו ועל רגשותיו שלו. אין קו לינארי במונולוג, יש פלאשבאקים, והתרחשויות המתחוללות בהווה. פייטרו פלדיני מנסה לגונן על בתו, תובנותיו ופניית האנשים אליו מלמדת אותו דברים רבים על עצמו.
בתחילה כמעט נטשתי את הספר, לא אהבתי את סגנון הכתיבה, ואת הקור ששידרה הדמות של פייטרו פלדיני. אך בהמשך הספר נעשה יפה אפילו. במיוחד בסופו שמשדרג את הספר:
"טוב עשית" אני לוחש, "תמיד תעשי את זה. תמיד תגידי את מה שאת רוצה לומר"
זהו זה. זה מה שעוללתי. אני אפילו לא מצליח להביט בה מרוב בושה: באשמתי לעגו לה...
ובכל זאת, עכשיו,כשחשתי בפגיעה, שחוויתי את הבושה הכרוכה במה שמתגלה לי כשיאו של כישלון ארוך-ייתכן שחששתי ממנו ובאופן בלתי מודע אולי חיפשתי אחריו, אבל רק כעת התמודדתי איתו התמודדות חזיתית- רק כעת ההקלה מתחילה להתפשט בקירבי. אני ממשיך ללטף אותה בדממה, וכעת הדממה כבר לא מעוררת בי חרדה, משום שאינה המכילה עוד את המילים שאצרה בקירבה.
מה שנותר לי זה לחפש את הסרט ולהינות גם ממנו.
