2011
סיפורה של מרים פרץ
סמדר שיר
343 עמודים.
ידיעות אחרונות ספרי חמד.
לא ידעתי הרבה על הספר, חשבתי שירה, ושירה אני אוהבת וגיסתי שתחייה אמרה שכולם מבקשים לקרוא את הספר, כולם, חזרה והדגישה. אז כשנורית הציעה רשימת ספרים להשאלה, בחרתי גם את זה.
ההקדמה מכינה את הקורא למעט מן הספר, לדברים שיפרשו אט אט ויבהירו אולי במעט איך גדלים ילדים כאלה, איך קמים, איך ממשיכים. איך.
זהו ספר על מרים פרץ ששכלה שני בנים על מזבח הארץ ובעל שליבו לא עמד לו לאחר מות בנו בכורו. מרים פרץ ילדת כפר קטן בהרי האטלס שבמרוקו, שחייה במעברה , שאמה ניקתה את בית הרב והיא והצטרפה אליה לעיתים כדי לעזור, שאביה גידל את הילדים והאם פרנסה. לימים הפכה למנהלץ בית ספר חילוני בתל"י.
מהפרק הראשון, בחרתי להביא את התיאור של האם ושל מרים. אולי שם טמונים הזרעים להבנת אישיותה. אולי.
"ואיפה אמא? את אמא כמעט שלא ראינו. היא עבדה כמשרתת בביתו של בַּאבַּא לַעַזִ'יז, הנין של רבי דוד בן־ברוך, שהיה מגדולי הרבנים של מרוקו. רק בשעות הקטנות של הלילה היא חזרה לביתה שלה.
ילדה אחרת אולי היתה מתלוננת על כך שאמה נעדרת רוב הזמן, או על מעמדה הנחות כבתה של המשרתת, אבל אני זוכרת בהתרגשות את הביקורים בבית הרב, שניצב בשכונה יוקרתית, בסמוך לכביש הראשי. בכניסה היו עצי דקל ומדשאות ירוקות, וכאשר טיפסתי במדרגות הכניסה נפקחו עיני כמבקשות לבלוע כל פרט: החדר הימני משמש ספרייה, בחדר השמאלי נוהג הרב לקבל קהל. והמטבח ענקי, יש בו כיריים ותנור ומקרר, מכשירי חשמל שלא ראיתי מעולם. שתי משרתות מועסקות בבית הרב: הערבייה מבשלת, והיהודייה - זו אמא שלי - מנקה. המדרגות שמובילות לקומה השנייה מתפתלות לעבר עליית הגג, שבה יש חדרון קטן. זהו החדר שהעמידו לרשות אמי, ובחדר הזה היא מארחת אותי, מפתיעה אותי בפרוסת עוגה ששמרה עבורי.
אך עד שאני מגיעה לחדרה, עולם ומלואו נחשפים לעיני: הבית שונה מאוד מנוף המלאח. אני מציצה בחדרים, מתפעמת ממדפי הספרים - מאות ואלפים, וכשהרבנית נותנת לאמי בגדים שכבר קטנים על בנותיה, אני מודדת אותם ומרגישה כמו נסיכה. כבוד הוא לי ללבוש את השמלה הוורודה שהיתה על גופה של בת הרב.
לפעמים, כשכבדו עלי הגעגועים, נשארתי לישון עם אמא בעליית הגג, ובבוקר גיליתי שבחזית הבית עומד רכב שחור, מהודר ונוצץ עם שוֹפֶר. הנהג מסיע את בנות הרב לבית הספר "אליאנס" והרב מורה לו להסיע גם אותי. למה שאקטר על מעמדות ואפליה? הנה אני, מרים הקטנה מהמלאח של קזבלנקה, יושבת במכונית מפוארת וחוצה את שדרת העיר על גלגלים.
מאז ומתמיד האמנתי שזה עניין של השקפה, של זווית הראייה. אתה הוא זה שמחליט אם להתמקד בחצי הכוס הריקה או המלאה. אמנם אמא עובדת כמשרתת, אבל היא משרתת בבית הרב, וזו זכות גדולה. ובזכות עבודתה אנחנו הופכים לבני בית אצל הרב, שמחבק אותנו כאילו היינו ילדיו.
יום אחד הזמין הרב אותי ואת אחותי זהבה לנסוע עם ילדיו לסרט קולנוע. גם לשם הוביל אותנו הנהג הפרטי. התענגתי על חוויית הסרט ועל הליברליות של הרב. בספרייתו עמדו ספרי הקודש לצד ספרי חול, ולילדיו הוא קרא בצרפתית את "שלגייה ושבעת הגמדים". הפתיחות הזאת חלחלה לי לוורידים, ולימים היא זו שתנחה אותי לא ללמד בבתי ספר דתיים, אלא דווקא בממלכתיים. בבית הרב הבנתי שאתה יכול להיות יהודי ועם זאת משכיל ומודרני ופתוח לעולם.
"למה אמא לא משכיבה אותי לישון?" שאלתי את אבא ברגע של געגוע. בבתים של חברותי ראיתי שהאמהות שלהן טיפלו בהן ושרו להן לפני השינה.
אבא שתק. כשגלגלתי את השאלה לעבר אמא היא הסבירה: "אבא לא מצא עבודה, ומישהו צריך לפרנס. ואת צריכה להגיד תודה שאני עובדת. מהבית של הרב אני מביאה לא רק משכורת, אלא גם בגדים ואוכל, ובעיקר ברכות." "
מרים לא ראתה בעונייה נחשלות, אלא הרפתקה, ודרך ללמוד על העולם ועל הצדדים האחרים שטרם פגשה, שמצאה את הכוחות בתוכה פנימה כדי לצאת ולפרוח. שבנתה בית לתפארת מדינת ישראל. (וזאת אינה סתם לשון מליצית) דמות שיש רק להעריץ ואי אפשר לקנא בה. דמות שמצאה תעצומות נפש וכוחות מפסוקים ופרשיות בתנ"ך. דמות שעיני הילדה שלה, עיניים סקרניות לא כבו. שאהבתה לחיים ולבניה מעוררת קנאה והתפעלות. אך לא גורלה, שצחוק הגורל שאת הסיפור "שלוש המתנות" שחלקה עם הוריה, הגשימה בחייה.
אין טרוניה ואין כעס כי אם השלמה וקבלת הדין. נראה כי החיים מכינים את האנשים. לא פעם ולא פעמיים חשבתי שמרים היא כמו איוב, איוב המודרני, בגרסה החדשה. מר-ים. היא נגעה בי, נגעה בי בכל נימי נפשי, וכל כך רציתי שהיא לא תצליח לעשות זאת. לא רציתי להיקשר, לא רציתי לכאוב.
עד עמוד 236 אילו הם דבריה של מרים, ואחר כך באים בני המשפחה ומספרים.
בחרתי להביא מדבריו של אליאסף פרץ, :
"בצבא אתה חייב להתחספס עד הסוף. אתה נכנס לעזה, מגיע לבית של איזשהו מבוקש, ואתה יודע שמהבית הזה יצאו מפגעים. אתה יודע שמהבית הזה אולי יצא המחבל שהרג את אחיך, או בן דודו. אתה יודע שמהבית הזה יורים קאסמים על שדרות ועל אשקלון. אבל כשאתה פוצח את הדלת של הבית אתה לא קורע אותה ולא תולש מציר. אתה פותח את הדלת בשקט, לאט, לא בבעיטה, מפני שאולי יש בבית הזה ילדים. ובמהלך החיפוש בבית אתה משתדל לעשות כמה שפחות בלגן, וכשאתה נכנס לשירותים אתה מנקה אחריך. אתה מתנהג כמו בן אדם כשאתה עומד מול בעל הבית שאולי מת להרוג אותך ואולי ינסה להרוג אותך דקה אחרי שתצא.
לפעמים הרגש דוחק בך ואומר לך:" מה אתה חייב לאיש הזה? הוא מחבל," אבל אז מתחולל הנס, השכל מתעורר, והוא פוקד עליך להתנהג כמו בן אדם. בצבא אין מקום להרבה רגש, אתה חייב לעבוד עם השכל. למדתי את זה בדרך הקשה. על הציר שבין הרגש לבין השכל התנדנדתי רק עד שהגעתי לצבא."
בפרק האחרון כותבת מרים שיש גן עדן, והיא מסיימת בתיאור הבא:
"לפעמים אני משפילה את עיניי אל הסידור שכבר רטוב מדמעות, ולא מבינה איך הוא עדיין לא נקרע. וכשאני קוראת בספר איוב את הפסוק 'ובני רשף יגביהו עוף' אני חושבת על בני פרץ שהגביהו עוף בטרם זמנם. לפעמים אני מרימה את ראשי לתקרה - תקרת בית הכנסת שאליעזר בנה, עם חלונות - ורואה את השמיים שמעליה, ומתפללת שהקול שלי, החרישי, יחצה את עובי הבטון, ינשא השמימה ויגיע עד לשם. כי יש גן עדן. אני בטוחה."
זהו ספר לא קל. ספר שקראתי בגמיעות קטנות, דף, דף וחצי, הפסקה, אף נוזל, דמעות נמרחו על פניי, עפעפי התנפחו ועיניי אדמו. שוב ושוב חזרתי אל הספר. לא יכולתי להניחו מיידי. למרות שידעתי מה סופו. מה סופם של בניה ובעלה.
נגיעה אישית, גיליתי במהלך הקריאה שקרוב משפחתו של בעלי נהרג יחד עם בנה אוריאל פרץ. שבהלווייתו נכחתי.
האם פרוזה יכולה להיות שירה? חיים יכולים. חייה של מרים פרץ (אוחיון) וכתיבתה של סמדר שיר.
לקריאת הספר יש להצטייד בזמן ובממחטות. אני דמעתי.מרים פרץ, ילידת קזבלנקה, גדלה במעברת חצרים בבאר שבע, למדה חינוך באוניברסיטת בן גוריון והלכה אחרי בעלה לשארם-א-שייח', גידלה שישה ילדים והיתה שותפה לגידולם של אלפי ילדים אחרים כמחנכת וכמנהלת נערצת.
