תראה, ציפור
סיפורים קצרים מהמגירה
קורט וונגוט
251 עמודים
הוצאת זמורה ביתן.
וואו.
כן ועוד וואו.
אני בד"כ חשדנית כאשר מוצאים לאחר מותו של מישהו אוסף, אך הספר הזה באמת מכיל סיפורים שהם כמו פנינים על החוף המבקשות שיאספו אותן האנשים הקטנים.
אכן ספר שהוא מתנה כפי שכתוב על הכריכה.
זהו ספר שהוא אסופת סיפורים קצרים חלקם נוטים לכיוון הפנטזיה וחלקם על האנשים הקטנים עם סוף שעושה סוויטצ'.
אין מילים מבוזבזות בספר. הכל כתוב במהודק וחסכוני. וזה יוצר סיפורים שגורמים לי כקוראת לשוב ולקרוא אותם. לא רק סיפורים יש בספר אלה גם איורים מאת המחבר -כמו שאני אוהבת, כאלה שמדברים אליי. קווים נקיים חסכוניים מלאי הבעה. פרצופים ודמויות. כמעט כמו בכתיבה של קוסם המילים הזה.
בהקדמה לספר מאת סידני אופיט כתוב:"סיפוריו של קורט אשר לוקטו בקובץ זה הם תזכורת לשעשוע של תקופה זו- כה קלים לקריאה, כה ישירים , עד כי טכניקת הסיפר שלהם נראית פשטנית כמעט, וכך עד
שפונה הקורא לחשוב על מה מדבר הסופר. הם ביטוי לפנס הקסם המילולי של קורט, הסודיקו המשקף בלא רחמים את הגחמות והמסתורין של ההתנהגות האנושית, אך במידה של הומור וסלחנות."
הספר נפתח במכתב שכתב קורט למילר את המכתב הוא חותם :"
שלך Kurt
אישיות מופרעת " וכאן מופיע Lרישום שחבל שאיני יכולה להעתיק
בסיפור הראשון בספר הנקרא:"סודיקו" מסופר על בעל שהמציא חבר לשיחה את סודיקו, הוא נותן לאישתו את סודיקו להתנסות.
'ואולי ניתן, חשבה אלן, כי על השולחן במטבח נחו קופסת פח קטנה, תיל מתכתי ואוזנייה, התקן שהעלה על הדעת מכשיר שמיעה, יצירה מודרנית משהו, מופלאה כמפלי הניאגרה או הספינקס. הנרי בנה אותה בחשאי בזמן הפסקות הצהריים והביא אותה הביתה אמש. ממש לפני ששכבו לישון, זכתה אלן לפרץ השראה וכינתה את הקופסה בשם — שילוב חינני של איש סוד וחיית מחמד — סוֹדיקוֹ.
"מה הוא הדבר שכל אדם רוצה באמת, כמעט יותר ממזון?" הנרי שאל בביישנות כשהראה לה את סודיקו לראשונה. הוא היה גבר גבוה ומחוספס, שהיה על פי רוב ביישן כבריית יער. אבל משהו שינה אותו, החדיר בו להט קולני. "מה זה?"
"אושר, הנרי?"
"אושר, כמובן! אבל מה המפתח לאושר?"
"דת? ביטחון, הנרי? בריאות, יקירי?"
"איזו מין כמיהה את רואה בעיניים של זרים ברחוב, בעיני כול?"
"תגיד לי אתה, הנרי. אני נכנעת," אמרה אלן בחוסר ישע.
"מישהו לדבר איתו! מישהו שבאמת מבין!" הוא נופף בסודיקו מעל ראשו. "וזה המישהו!"
עכשיו, בבוקר שאחרי, אלן נפנתה מן החלון ובזהירות החליקה את האוזנייה של סודיקו לתוך אוזנה. היא תחבה את קופסת המתכת השטוחה לתוך חולצתה והסתירה את התיל בשׂערה. קול נקישה רך מאוד והמהום, צליל גבוה כזמזום יתוש, התפשט באוזנה.
היא כיחכחה בגרונה, מודעת לעובדה שאין בכוונתה לדבר בקול, וחשבה לעצמה, "איזה יופי של הפתעה אתה, סודיקו."
"הרווחת את ההפסקה הזאת ביושר, אלן," לחש סודיקו באוזנה. הקול היה מתכתי וגבוה, בדומה לקול שמפיק ילד המצמיד אל פיו מסרק עטוף נייר. "אחרי כל מה שעברת, הגיע הזמן למשהו נחמד גם בשבילך."
"אוה," אלן חשבה, ממעיטה בערך האמירה, "לא היה כל כך קשה. למעשה היה נעים וקל.""רק לכאורה," אמר סודיקו. "אבל היו כל כך הרבה דברים שנאלצת לוותר עליהם."'
אני יכולה להמשיך ולהביא עוד ועוד מהסיפורים שבספר, אך אעשה בכך עוול בהכבירי במילים.
פשוט יותר לקרוא את קורט. הרבה יותר מרתק מאסופת המילים שלי.
סיפורים קצרים מהמגירה
קורט וונגוט
251 עמודים
הוצאת זמורה ביתן.
וואו.
כן ועוד וואו.
אני בד"כ חשדנית כאשר מוצאים לאחר מותו של מישהו אוסף, אך הספר הזה באמת מכיל סיפורים שהם כמו פנינים על החוף המבקשות שיאספו אותן האנשים הקטנים.
אכן ספר שהוא מתנה כפי שכתוב על הכריכה.
זהו ספר שהוא אסופת סיפורים קצרים חלקם נוטים לכיוון הפנטזיה וחלקם על האנשים הקטנים עם סוף שעושה סוויטצ'.
אין מילים מבוזבזות בספר. הכל כתוב במהודק וחסכוני. וזה יוצר סיפורים שגורמים לי כקוראת לשוב ולקרוא אותם. לא רק סיפורים יש בספר אלה גם איורים מאת המחבר -כמו שאני אוהבת, כאלה שמדברים אליי. קווים נקיים חסכוניים מלאי הבעה. פרצופים ודמויות. כמעט כמו בכתיבה של קוסם המילים הזה.
בהקדמה לספר מאת סידני אופיט כתוב:"סיפוריו של קורט אשר לוקטו בקובץ זה הם תזכורת לשעשוע של תקופה זו- כה קלים לקריאה, כה ישירים , עד כי טכניקת הסיפר שלהם נראית פשטנית כמעט, וכך עד
שפונה הקורא לחשוב על מה מדבר הסופר. הם ביטוי לפנס הקסם המילולי של קורט, הסודיקו המשקף בלא רחמים את הגחמות והמסתורין של ההתנהגות האנושית, אך במידה של הומור וסלחנות."
הספר נפתח במכתב שכתב קורט למילר את המכתב הוא חותם :"
שלך Kurt
אישיות מופרעת " וכאן מופיע Lרישום שחבל שאיני יכולה להעתיק
בסיפור הראשון בספר הנקרא:"סודיקו" מסופר על בעל שהמציא חבר לשיחה את סודיקו, הוא נותן לאישתו את סודיקו להתנסות.
'ואולי ניתן, חשבה אלן, כי על השולחן במטבח נחו קופסת פח קטנה, תיל מתכתי ואוזנייה, התקן שהעלה על הדעת מכשיר שמיעה, יצירה מודרנית משהו, מופלאה כמפלי הניאגרה או הספינקס. הנרי בנה אותה בחשאי בזמן הפסקות הצהריים והביא אותה הביתה אמש. ממש לפני ששכבו לישון, זכתה אלן לפרץ השראה וכינתה את הקופסה בשם — שילוב חינני של איש סוד וחיית מחמד — סוֹדיקוֹ.
"מה הוא הדבר שכל אדם רוצה באמת, כמעט יותר ממזון?" הנרי שאל בביישנות כשהראה לה את סודיקו לראשונה. הוא היה גבר גבוה ומחוספס, שהיה על פי רוב ביישן כבריית יער. אבל משהו שינה אותו, החדיר בו להט קולני. "מה זה?"
"אושר, הנרי?"
"אושר, כמובן! אבל מה המפתח לאושר?"
"דת? ביטחון, הנרי? בריאות, יקירי?"
"איזו מין כמיהה את רואה בעיניים של זרים ברחוב, בעיני כול?"
"תגיד לי אתה, הנרי. אני נכנעת," אמרה אלן בחוסר ישע.
"מישהו לדבר איתו! מישהו שבאמת מבין!" הוא נופף בסודיקו מעל ראשו. "וזה המישהו!"
עכשיו, בבוקר שאחרי, אלן נפנתה מן החלון ובזהירות החליקה את האוזנייה של סודיקו לתוך אוזנה. היא תחבה את קופסת המתכת השטוחה לתוך חולצתה והסתירה את התיל בשׂערה. קול נקישה רך מאוד והמהום, צליל גבוה כזמזום יתוש, התפשט באוזנה.
היא כיחכחה בגרונה, מודעת לעובדה שאין בכוונתה לדבר בקול, וחשבה לעצמה, "איזה יופי של הפתעה אתה, סודיקו."
"הרווחת את ההפסקה הזאת ביושר, אלן," לחש סודיקו באוזנה. הקול היה מתכתי וגבוה, בדומה לקול שמפיק ילד המצמיד אל פיו מסרק עטוף נייר. "אחרי כל מה שעברת, הגיע הזמן למשהו נחמד גם בשבילך."
"אוה," אלן חשבה, ממעיטה בערך האמירה, "לא היה כל כך קשה. למעשה היה נעים וקל.""רק לכאורה," אמר סודיקו. "אבל היו כל כך הרבה דברים שנאלצת לוותר עליהם."'
אני יכולה להמשיך ולהביא עוד ועוד מהסיפורים שבספר, אך אעשה בכך עוול בהכבירי במילים.
פשוט יותר לקרוא את קורט. הרבה יותר מרתק מאסופת המילים שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה