קוראת בתמרים
רלה מזלי.
272 עמודים
הוצאת הקיבוץ המאוחד.
אתחיל בזה שאומר שזה לא קל לקרוא את הספר. אבל מאתגר.
רלה מזלי מספרת את סיפור חייה עם התובנות שהיא צברה. תובנות ועמדות שנבנו והיא למדה להישיר מבט אליהן. היא לא עושה הנחות לעצמה. אישה כמעט בת שישים שמפתחת מודעות אישי וסביבתית.
הרבה תובנות. תובנות שמתחילות כאשר היא נמצאת ברכב שלה ואישה רוצה לעבור. חילופי המבטים בינה לבין הולכת הרגל. הולכת הרגל מהססת וגם היא.
" הבעיה היא שלא תירגלו אותך בזה. לא תרגלו אותי בזה. לא תירגלת-תירגלתי את זה. תירגלו אותך בעצור. תירגלת עצור. ציות. תירגלתי מאוד ביסודיות לעשות מה שאומרים לי. איש קטן ברמזור, איש קטן בטופס, איש קטן בספר-חשבון, אומרים לך. תקשיבי תעשי. הקף בעיגול. סמן בקו. אל תשקלי דעת או דעה או מה דעתך. תתרגלי לא להחליט. לא לבד.
אף פעם לא לבד. לא להחליט לבד. לא על דעת עצמך. דעת עצמך לא מומכת. אל תסמכי עליה. תתרגלי-תתרגלי לא לסמוך על החושים שלך, לא להפעיל שיפוט. לא לבדוק אפילו לא לבדוק איך הם נראים, מה הם אומרים החושים שלי, לא לפענח אותם כדי לנסות לברר אם את סומכת עליהם. ההוראה תגיד לך הרמזור יגיד לך. המכונה תגיד לך."
היא מביאה בפרק זה אפילו את חדר הלידה כדוגמא לכך.
רלה מזלי, אישה נשואה, אם לשני בנים ובת, מעמידה מול עצמה ומול הקורא את מחשבותיה, התלבטויותיה ודיעותיה. והכי חשוב מהמקום הזה שהכל שפיט. שעכשיו היא יכולה כן להקשיב ולשאול ולתהות לגבי התחושות שלה, לגבי הקו המנחה את האנשים.
הרבה סיפורים יש בספר סיפורי חיים של רלה מזלי. לעיתים היא מביאה גם את דברי העוזרות שלה. רובן פועלות מארצות זרות. פרט לאחת שאותה לבסוף היא מפטרת.
מזלי מביאה את אחת החוויות שלה, כששני עובדים זרים, אחד עם יד פצועה ומדממת ניגשים אליה, כשהיא עם ביתה הקטנה ומבקשים למעשה שהיא תקח אות לבית החולים. מזלי נעמדת נטועה ולא מצליחה להחליט מה לעשות, מזלי- היא לוחמת פוליטית שדואגת לפלסטינים לא מצליחה במקרה הזה להביא את עצמה לעזור לשניים. אך השניים גואלים אותה מההתלבטות שבה היא מצוייה ומחליטים ללכת לכיוון אחר מבלי לחכות לסיוע לאחר שנואשו ממנה.
שמו של הספר לקוח נובע מהפרק ארכיאולוגיה ביתית, שבטי ישראל 20-12, חלקה משולשת על יד מפרץ החניה, 1990-229
בחלקת האדמה – שטח נוי שהעירייה אמורה לגנן נפערים סדקם ומתוכם נובטים עצי דקלים. היא מנסה לגלות מה הוא מקור הדקלים, למרות שראתה בעצמה את נביטתם היא שואלת אנשים מאין הם הגיעו.
התמרם מהווים עדות לחיים אחרים שהיו בעבר, חייהם של פלסטינים.
היא מסייעת לאחרים בתנאי שהם אינם מתגוררים קרוב אליה, היא אינה רוצה לחוש מחוייבות אל השכנים שלה. כשהיא נמצאת ברכבת התחתית בפריז היא מוצאת את הגזענות שלה מכה שוב.
הספר מסתיים בתמונה שבה מזלי נמצאת במחלקה לאשרות בשגרירות של ארה"ב ושם אישה בעלת מבטא רוסי כבד מבקשת/דורשת מהפקידה שתרשום לה מה המסמכים שעליה להביא לאחר שהיא היתה 4 פעמים בשגרירות. הפקידה קוראת למאבטח והאישה מוצאת משם.
למרות שדעותיי שונות מדעותיה של המחברת, קראתי בעיניין את הספר. אולי כי הוא מנסה להעמיד מולי מראה, ואולי בשל הרצון הכן לבחון את הדברים.
רלה מזלי.
272 עמודים
הוצאת הקיבוץ המאוחד.
אתחיל בזה שאומר שזה לא קל לקרוא את הספר. אבל מאתגר.
רלה מזלי מספרת את סיפור חייה עם התובנות שהיא צברה. תובנות ועמדות שנבנו והיא למדה להישיר מבט אליהן. היא לא עושה הנחות לעצמה. אישה כמעט בת שישים שמפתחת מודעות אישי וסביבתית.
הרבה תובנות. תובנות שמתחילות כאשר היא נמצאת ברכב שלה ואישה רוצה לעבור. חילופי המבטים בינה לבין הולכת הרגל. הולכת הרגל מהססת וגם היא.
" הבעיה היא שלא תירגלו אותך בזה. לא תרגלו אותי בזה. לא תירגלת-תירגלתי את זה. תירגלו אותך בעצור. תירגלת עצור. ציות. תירגלתי מאוד ביסודיות לעשות מה שאומרים לי. איש קטן ברמזור, איש קטן בטופס, איש קטן בספר-חשבון, אומרים לך. תקשיבי תעשי. הקף בעיגול. סמן בקו. אל תשקלי דעת או דעה או מה דעתך. תתרגלי לא להחליט. לא לבד.
אף פעם לא לבד. לא להחליט לבד. לא על דעת עצמך. דעת עצמך לא מומכת. אל תסמכי עליה. תתרגלי-תתרגלי לא לסמוך על החושים שלך, לא להפעיל שיפוט. לא לבדוק אפילו לא לבדוק איך הם נראים, מה הם אומרים החושים שלי, לא לפענח אותם כדי לנסות לברר אם את סומכת עליהם. ההוראה תגיד לך הרמזור יגיד לך. המכונה תגיד לך."
היא מביאה בפרק זה אפילו את חדר הלידה כדוגמא לכך.
רלה מזלי, אישה נשואה, אם לשני בנים ובת, מעמידה מול עצמה ומול הקורא את מחשבותיה, התלבטויותיה ודיעותיה. והכי חשוב מהמקום הזה שהכל שפיט. שעכשיו היא יכולה כן להקשיב ולשאול ולתהות לגבי התחושות שלה, לגבי הקו המנחה את האנשים.
הרבה סיפורים יש בספר סיפורי חיים של רלה מזלי. לעיתים היא מביאה גם את דברי העוזרות שלה. רובן פועלות מארצות זרות. פרט לאחת שאותה לבסוף היא מפטרת.
מזלי מביאה את אחת החוויות שלה, כששני עובדים זרים, אחד עם יד פצועה ומדממת ניגשים אליה, כשהיא עם ביתה הקטנה ומבקשים למעשה שהיא תקח אות לבית החולים. מזלי נעמדת נטועה ולא מצליחה להחליט מה לעשות, מזלי- היא לוחמת פוליטית שדואגת לפלסטינים לא מצליחה במקרה הזה להביא את עצמה לעזור לשניים. אך השניים גואלים אותה מההתלבטות שבה היא מצוייה ומחליטים ללכת לכיוון אחר מבלי לחכות לסיוע לאחר שנואשו ממנה.
שמו של הספר לקוח נובע מהפרק ארכיאולוגיה ביתית, שבטי ישראל 20-12, חלקה משולשת על יד מפרץ החניה, 1990-229
בחלקת האדמה – שטח נוי שהעירייה אמורה לגנן נפערים סדקם ומתוכם נובטים עצי דקלים. היא מנסה לגלות מה הוא מקור הדקלים, למרות שראתה בעצמה את נביטתם היא שואלת אנשים מאין הם הגיעו.
התמרם מהווים עדות לחיים אחרים שהיו בעבר, חייהם של פלסטינים.
היא מסייעת לאחרים בתנאי שהם אינם מתגוררים קרוב אליה, היא אינה רוצה לחוש מחוייבות אל השכנים שלה. כשהיא נמצאת ברכבת התחתית בפריז היא מוצאת את הגזענות שלה מכה שוב.
הספר מסתיים בתמונה שבה מזלי נמצאת במחלקה לאשרות בשגרירות של ארה"ב ושם אישה בעלת מבטא רוסי כבד מבקשת/דורשת מהפקידה שתרשום לה מה המסמכים שעליה להביא לאחר שהיא היתה 4 פעמים בשגרירות. הפקידה קוראת למאבטח והאישה מוצאת משם.
למרות שדעותיי שונות מדעותיה של המחברת, קראתי בעיניין את הספר. אולי כי הוא מנסה להעמיד מולי מראה, ואולי בשל הרצון הכן לבחון את הדברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה